אין גבול

על החיים והמוות באזורי החיכוך בין האוכלוסיה של עזה לבין הצבא של ישראל

המשך
תמונה: מבט מצפון הרצועה אל עבר תחנת הכוח אשקלון, סמוך לגדר. צילום: גישה
חלק 1
הקדמה
הקדמה

אירועי המחאה ליד הגדר בין רצועת עזה לישראל, שהחלו ביום האדמה, 30 במרץ 2018, משכו את עיני העולם אל האזורים היבשתיים שבהם מתקיים חיכוך פיזי, יומיומי, בין תושבי עזה לצבא הישראלי. ישראל פירקה את ההתנחלויות ואת מחנות הצבא שהיו בתוך הרצועה עם יישום תוכנית ההתנתקות, בקיץ 2005, והציבה את צבאה מסביב לגדר ומול חופי עזה (וחולשת בלעדית על המרחב האווירי של הרצועה). למרות שסדרי הגודל של המחאה הנוכחית ושל התגובה הישראלית הקטלנית הם יוצאי דופן, למרות מחיר הדמים הפלסטיני והנזקים לשדות חקלאיים בצד הישראלי, למי שעוקב אחר המצב, מרכיבי ההתנהלות אינם זרים. ישראל מנהלת זה שנים אזור בתוך הרצועה, לאורך הגדר כולה, שבו היא מגבילה תנועה. היא אוכפת את מה שהיא רואה כהפרות של הגבלות אלה באגרסיביות, שכוללת ירי חי.

מאז 2010, ועד אירועי המחאה השנה, נרשמו ליד הגדר כ-1,300 תקריות ירי, רובן של ירי חד-צדדי כלפי חקלאים, רועים, מלקטי פסולת מתכת ועוברי אורח, שהביאו למותם של לפחות 161 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-3,000. האו"ם אמד את הנזקים הכלכליים שגרמו המגבלות הישראליות על החקלאות הפלסטינית באזור בלפחות 50 מיליון דולר בשנה. חייהם של רבבות מושפעים ישירות מהגבלות אלה על תנועה. מדי פעם, במיוחד לאחר התלקחויות של לחימה מסיבית, מאששת ישראל כי היא מסמנת רצועת חיץ שבה היא מגבילה עד אוסרת תנועת פלסטינים, אך בפועל, האכיפה, ההתנהלות וגם רוחב הרצועה, כלומר המרחק הבטוח מהגדר, נותרים מעורפלים, ולפלסטינים שמבקשים לקיים שגרת חיים – חקלאים, רועים, מלקטי אבנים, אפילו טיילים – אין מידע ברור ואפשרות לדעת מתי הם עומדים בסכנה.

בעקבות החורבן וההרס של הלחימה המסיבית בקיץ 2014, שינתה ישראל לכאורה כמה עיקרים של משטר ההיתרים, והכירה פומבית בצורך לסייע בשיקום עזה וכלכלתה. זאת גם המסגרת של החלטות מתאם פעולות הממשלה בשטחים להוסיף לעתים שלושה מייל ימיים, לתקופה מוגבלת, על שישה המיילים מהחוף שחיל הישראלי מתיר שגרתית לדייגים מעזה להתרחק מהמעגן. באזור הגדר, ממילא כבר שנים שפלסטינים שמחזיקים בשטחים שם לא יכולים לעשות בהם כרצונם. אי אפשר לכמת את נזקי האפקט המצנן שמביא נטרול שטחי הסְפר – הפוריים, הנחוצים כל כך באחד מחבלי המגורים הצפופים בעולם.

פרקטיקה שעוד גוברת מאז 2014 היא ריסוס קוטל עשבים לאורך הגדר. ישראל חוכרת מטוסים שחגים מעל הגדר, אך נזקיהם מורגשים מאות מטרים בתוך הרצועה, וגרמו לנזקים כבדים לגידולים ולאובדנים כספיים עצומים לחקלאים. נוכחות של מנגנוני הביטחון של הממשלה בפועל בעזה מטעם חמאס, מוסיפה עוד על הסכנה הנשקפת לאזרחים המבקשים להתפרנס סמוך לגדר. גם מצרים ממשטרת את גבולות המים הטריטוריאליים שלה באגרסיביות ניכרת.

נזק ליבולים שנפגעו מריסוס מטוסי הצבא הישראלי, ינואר 2018
נזק ליבולים שנפגעו מריסוס מטוסי הצבא הישראלי, ינואר 2018

הגבלות התנועה באזור החיץ ובמרחב הדיג מוצגות לא פעם כתשובה לצרכים ביטחוניים. יש פעילות של חמושים פלסטינים באזור הספר, כמובן, והיו תקופות ארוכות של סכסוך פעיל, שכללו ירי פלסטיני חסר הבחנה אל ריכוזי אוכלוסייה בישראל, אך בשיגרה התגובה הישראלית היא המשך תפישתי של משטר ההיתרים: ענישה אפריורית, גורפת, שהיא אמצעי לחץ על האוכלוסיה על ידי גרימת נזקים כלכליים, ויותר מדי פעמים מביאה לנזקי גוף, עד כדי אובדן חיים או פציעה חמורה, והחרמה של סירות וציוד. התנהלות ישראל בהקשר למגבלות שטח הדיג החלו בהקשר של הלוחמה הכלכלית בחמאס. המגבלה אינה מבוססת על איום ביטחוני מובהק ולא עולה בקנה אחד עם ההכרזה הפומבית על התגייסות לתמיכה בשיקום כלכלת הרצועה. בנוסף, ישראל "מעניקה" לדייגים של עזה מרחב נוסף כמחווה זמנית ו"מענישה" אותם בצמצום השטח, ובכך מוכיחה שאין להגבלות נימוק שאינו מדיני, גורף ובלתי ענייני. דיג הוא ענף מסורתי ומשמעותי ברצועת חוף. הוא פרנס בעבר, ויכול גם מידית לחזור ולפרנס, ישירות ובעקיפין, אלפי משפחות בעזה.

הסקירה הזאת נעשית בחלוף חמש שנים מפרסום נייר העמדה "ערפל ליד הגדר" ומבקשת לבחון מה השתנה בהן. למרבה הצער, למרות שהזמן שחלף הוכיח שההגבלות, על מחיריהן הכבדים, לא רק שלא הועילו לישראל להשיג מטרות מדיניות או ביטחוניות, הן הביאו לפלסטינים לנזקים ולכאב, מנעו צמיחה כלכלית ושבשו חיים. במקום לנקוט אמצעי זהירות כדי להגן על אזרחים, ישראל בוחרת בירי בלתי מוצדק על בלתי חמושים, שאינם מעורבים בלחימה ואינם מהווים סכנה מידית וברורה. על ישראל לאפשר לפלסטינים, שבחופש התנועה שלהם היא בוחרת לשלוט, גישה לפרנסה, ולפצות את מי שנפגע מחסימת דרכו לניצול המשאבים שבבעלותו.

חלק 2
התחקיר הזה
התחקיר הזה
מבט מאזור החיץ, נובמבר 2016. צילום: גישה
מבט מאזור החיץ, נובמבר 2016. צילום: גישה

לצורך עריכת מחקר זה ביקר חוקר השטח של גישה בארבעה מוקדים שונים לאורך אזור החיץ בתוך הרצועה וערך ראיונות עומק עם חקלאים העובדים באזור. כמו כן ניהלנו שתי קבוצות מיקוד עם נשים העובדות בחקלאות ורועות צאן באזור החיץ, סמוך לרפיח ודיר אל בלח. את קבוצות המיקוד הפקנו בעזרת ארגונים שמספקים תמיכה לנשים אלה. את המידע לגבי ריסוס היבולים והנזקים שגרם, קיבלנו רשמית ממשרד החקלאות ברצועת עזה, האחראי על תיעוד והערכת הנזקים. בקשות על פי חוק חופש המידע שהגשנו, בנושא הריסוס וגם לגבי התנהלות חיל הים, אלצו את הרשויות בישראל לחשוף מידע שלא פורסם קודם לכן. את המספרים לגבי פלישות, ירי, מעצרים ונזקים שגרמו פעולות הצבא קיבלנו ממרכז אל-מיזאן לזכויות אדם בעזה, המתעד ומפרסם באופן שוטף נתונים אלה.

כל המידע שהתקבל נבחן לאור המידע והידע הגדול בתחומים אלה שמרכז גישה לאורך שנים. סקירת הרקע ההיסטורי להתפתחות אזור החיץ מתבסס על תחקיר שנערך לקראת דו"חות קודמים של גישה, ארגונים מקומיים ובינלאומיים הפועלים ברצועה.

חלק 3
איך הגענו לכאן
איך הגענו לכאן

זה שנים שמדינת ישראל אוכפת "אזור חיץ" לאורך הגדר שמפרידה בינה לבין רצועת עזה, אשר אליו היא מגבילה את הגישה של תושבי הרצועה. ניסיונות של "גישה" לקבל מידע מדויק באשר לרוחב האזור המותר לעיבוד חקלאי ולתנועה, ובאשר למנגנון התיאום של כניסת חקלאים לאדמותיהם שנמצאות באזור, הניבו במשך השנים תשובות סותרות. לפי התשובה האחרונה, המרחק המקסימלי אליו רשאים להתקרב תושבי רצועת עזה הינו 300 מטרים מהגדר. חקלאים רשאים להתקרב עד 100 מטרים מהגדר.

כבר בהסכמי אוסלו, 1993, צוין כי ייוסד אזור חיץ ברוחב 50 מטרים לאורך 58 ק"מ של רצועת עזה. ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, 1994, כלל התייחסות למנגנון מיוחד החולש על הגישה הפלסטינית לשטחים אלה. הסכם זה קבע את הקמתה של "רצועת ביטחון" ברוחב 1,000 מטרים מעברו העזתי של הקו הירוק, שבתוכו היתה המשטרה הפלסטינית אמורה לאכוף "אמצעי ביטחון מיוחדים" כדי למנוע כניסת אנשים אל ישראל, ולעצור הכנסת תחמושת אל השטח בלי תיאום מוקדם עם הצבא הישראלי. התנאים וההסכמים בדבר אזור החיץ יושמו רק בחלקם לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000. במהלך הזמן שיטח הצבא הישראלי את השטח שמשתרע במרחק של 150 מטר מהגדר, ומאז נחשב מרחב זה בעיני הקהילה הבינלאומית והפלסטינית לאזור חיץ שהכניסה אליו כרוכה בסכנות רבות.

ערב השלמת יישום "תוכנית ההתנתקות", בספטמבר 2005, הודיע הצבא שתושבי הרצועה נדרשים לשמור מרחק של לפחות 150 מטרים מגדר המערכת. עד נובמבר 2008, יושמו בפועל הגבלות הגישה במרבית האזורים במרחק של עד 300 מטרים מגדר המערכת. באותו חודש, בעקבות התמוטטות "הסכם הרגיעה" בין ישראל לחמאס, החל הצבא להרחיב את השטח המוגבל לכדי 1,000 עד 1,500 מטרים (כ-17% מסך אדמות הרצועה; 35% מהשטחים המעובדים לחקלאות ברצועה). לאחר מבצע "עמוד ענן", בנובמבר 2012, מסר הצבא כי "תושבי הרצועה נדרשים שלא להתקרב למרחק הפחות מ-300 מטרים מהגדר הביטחונית", ולא ציין הקלות לחקלאים. עם סיום מבצע "צוק איתן", קיבלנו תשובה מדובר צה"ל שאישרה כי המרחק הקרוב ביותר שאליו רשאים תושבי רצועת עזה להתקרב לגדר הוא 300 מטרים. רק חקלאים רשאים להתקרב מעבר לכך, עד 100 מטרים מהגדר, וזאת רגלית בלבד. אחרי "צוק איתן" חמאס סלל כביש לאורך הגדר, כ-300 מטרים, "כביש אל-ג'קר". הכביש מיועד גם לאזרחים, בהם חקלאי האזור, אך לאורכו גם יושבים אנשי "המשמר הלאומי" של חמאס. סלילת הכביש גררה ביקורת פנים-פלסטינית. המבקרים טענו שבסלילת הכביש חמאס מכיר באזור החיץ שישראל קבעה.

שקיעה בחוף עזה, 2015. צילום: גישה
שקיעה בחוף עזה, 2015. צילום: גישה

סעיף נפרד בהסכמי אוסלו סימן שטחים בים התיכון במרחק 20 מיילים ימיים מחוף עזה, שיהיו פתוחים (בכפוף לכמה תנאים) לשימוש פלסטיני לצורכי דיג, נופש ופעילויות כלכליות. האחריות לאכיפת החוק בשטח זה אמורה היתה להתחלק בין ישראל לרשות הפלסטינית. החלטה זו מעולם לא יושמה. ב-2002 התחייבה ישראל לשליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם קתרין ברטיני,[1] לאפשר לדייגים את היציאה לים עד 12 מיילים ימיים מחופי הרצועה. ובפועל, גם הסכם זה לא יושם במלואו. ישראל עוד הכבידה על הדייגים: ב-2003 וב-2004 סגרה את מזח ח'אן יונס לחלוטין והגישה למים הסמוכים אליו נאסרה. ב-2005 המזח נפתח רק 95 ימים בשנה.

אין אומדן עדכני של מספר התושבים שנפגעים באזורי הספר בעזה כתוצאה מהפעילות של הצבא באזור או של אובדן ההכנסות שנגרם להם, ואי אפשר גם לחשב את האפקט המצנן של טראומות העבר, אך ב-2010 העריך האו"ם כי קרוב ל-178 אלף בני אדם (12% מאוכלוסיית הרצועה אז) מושפעים ישירות ממשטר הגישה לפריפריה שקובע הצבא הישראלי. נתון זה כלל כ-113 אלף תושבים מושפעים ביבשה (אזור החיץ), וכ-65 אלף שמושפעים מההגבלות על השטחים הימיים. הגבלות על גישה לשטחים שליד הגדר והרס נכסים חקלאיים, אמד האו"ם, מביאים מדי שנה לאובדן של כ-75 אלף מטרים מעוקבים של תוצרת חקלאית, שעל פי הערכה שמרנית ערך השוק שלה כ-50.2 מיליוני דולר בשנה. במגזר הדיג הוערך שלל הדגה הפוטנציאלי שלא ממומש כתוצאה מההגבלות בכ-7,000 טונות, שמתגלם באובדן הכנסה של כ-26.5 מיליון דולר על פני חמש שנים. פעולות הצבא בתוך שטח הרצועה, הביאו במשך השנים לאובדן של עצי זית, שקד והדר, לחיסול גפנים, להרס חממות שונות, ולחורבן שדות חיטה ושעורה. באו"ם העריכו שבאזור האסור היו 305 בארות מים, 197 לולים, 377 דירי כבשים, 996 בתים, שנהרסו כליל, 371 בתים שנהרסו חלקית, שלושה מסגדים, שלושה בתי ספר ושישה מפעלים.

כך פוגעת פעילות הצבא באזור הספר בכלכלת עזה
178,000
בני אדם
(12% מאוכלוסיית הרצועה ב-2010) מושפעים ישירות ממשטר הגישה לפריפריה שקובע הצבא הישראלי.
113,000
בני אדם
מספר תושבי עזה שנפגעים מפעילות הצבא באזור החיץ ביבשה
65,000
בני אדם
מספר תושבי הרצועה שמושפעים מההגבלות על השטחים הימיים.
75,000
מטרים מעוקבים של תוצרת חקלאית
כמות התוצרת שאובדת מידי שנה לתושבי עזה בשל הגבלות על גישה לשטחים שליד הגדר והרס נכסים חקלאיים, לפי אומדן האו"ם. על פי הערכה שמרנית ערך השוק של תוצרת זו כ-50.2 מיליוני דולר בשנה.
7,000
טונות
שלל הדגה הפוטנציאלי שלא ממומש כתוצאה מההגבלות. מתגלם באובדן הכנסה של כ-26.5 מיליון דולר על פני חמש שנים.

ביוני 2013 פרסמנו נייר עמדה על אזור החיץ לאפיון המצב לאחר הפסקת האש שסיימה את סבב הלחימה שהתחולל שנה קודם. ציינו שם כי בתשובה לפנייה שלנו טען דובר הצבא שהוא מיידע את תושבי עזה בדבר הגבלות תנועה באמצעות כרוזים, והוספנו שלנו לא ידוע על כרוזים שהופצו באזור מאז הפסקת האש. עוד מסר הדובר כי עדכונים בדבר האיסור להיכנס למרחק קטן מ-300 מטר נמסרים לתושבים באמצעות "גורמי תיאום וקישור". מתפ"ש לא חושף פרטים אודות אותם "מנגנון תיאום" שעליו הוא לכאורה אחראי, וחקלאים, שלכאורה אמורים לתאם כך את עבודתם באזור הגבול, לא הכירו מנגנון כזה. העלינו סימני שאלה בדבר קיומו של מנגנון כזה, או לכל הפחות בדבר יעילותו.

[1] עותק של הדו"ח בלינק זה.

חלק 4
סכנה, גדר לפניך
סכנה, גדר לפניך

0-100 מטר מהגדר

מראיונות שביצענו עם חקלאים החיים ועובדים לאורך הגדר, מצפון ועד דרום הרצועה, עלה כי הם מבדילים בסיכונים שמציבים שלושה אזורים, על פי המרחק מהגדר. עד 100 מטרים מהגדר, בין 100 מטרים ועד ל-300 מטרים מהגדר, והאזור שבין 300 מטרים עד קילומטר מהגדר.

מהראיונות עולה כי 100 המטרים מערבית לגדר מהווים אזור שהכניסה אליו אסורה. באזור זה אי אפשר לגדל דבר, למרות שאדמות אלה שייכות לתושבים בעזה. מתבצעות בו פלישות חוזרות ונשנות של הצבא, שכוללות דחפורים וכלים צבאיים כבדים, שנכנסים במטרה לשטח את הצמחייה והתוואי, ולחשוף את האדמה.

רועי הצאן באזור החיץ מגיעים עד ל-100 מטרים מהגדר; הצאן עשוי להתקרב יותר לגדר. פעמים רבות הצבא מגיב לכך על ידי ירי אזהרה, שלא אחת פוגע ברועים או במקנה. לא ברור לרועים מתי הצבא מתיר את שהיית הצאן ומתי לא.

עיבוד האדמה ונטיעה מתחילים (באופן מצומצם ומוגבל מאוד) רק 100 מטרים מהגדר. הדבר תואם את ההודעה האחרונה של הצבא. הכביש שסללה הממשלה בעזה מסמן 300 מטרים מהגדר, והוא משתרע לאורך כל הגדר בין הרצועה לישראל.

רועה ומשפחתה באזור החיץ, יוני 2018. צילום: גישה
רועה ומשפחתה באזור החיץ, יוני 2018. צילום: גישה

100-300 מטר מהגדר

לאזור זה מותרת כניסה רק של חקלאים ורועי צאן. החקלאים מציינים שלדעתם הצבא מכיר ומזהה אותם, למרות שאין תקשורת רשמית בניהם. מתקיימת ברצועה זאת חקלאות מוגבלת, בעיקר של עלים נמוכים כמו תרד, חסה, צנונית, כרובית, פטרוזיליה, אפונה, כרוב וקישואים, וכן חיטה ושעורה.

בהיעדר מידע ברור ורשמי, חקלאים הסיקו כי אין לגדל באזור זה תירס, למשל, בשל גובה הצמיחה. חקלאי מאזור ג'וחר אל דיק סיפר לנו שבאוגוסט 2011 שיטח הצבא חמישה דונמים של תירס שהוא גידל, בטענה שהיה ירי מתוך השדה. אבל זה לא השיקול היחיד. החקלאים גם למדו לא לגדל עגבניות באזור זה כי הטיפול בהן יקר ונוצר חשש לאבד את היבול בשל תוקפנות של הצבא (שיטוח האדמה או ריסוס), וזאת למרות שטווח הרווח בעגבניות גדול מאשר באופציות האחרות. לפי ומשרד החקלאות בעזה, טיפול הדונם עגבניות עולה כ-5,000 שקלים והרווח הצפוי ממנו הוא כאלפיים שקלים. גידול דונם תרד, לעומת זאת, עולה כאלף שקל וצפוי להכניס כאלף שקל בלבד.

אחת החקלאיות, שגם בעלת צאן, ציינה שהיא מגדלת תירס ברצועה זאת, אך לא מאפשרת לו לצמוח לגובה. היא עוקרת אותם צעירים ומייעדת אותם כמזון לעדר. היא לא מרשה לילדים שלה להתקרב יותר מ-300 מטרים מהגדר וניגשת לאזור זה בעצמה, משום שהיא סבורה שהחיילים מזהים אותה ולא יירו לעברה. היא עוקרת את שתילי התירס הבוגרים יחסית, מלקטת את היבולים האחרים ומעבירה לילדים הממתנים בקו 300 המטרים, כדי שיובילו את התוצרת הביתה.

חקלאים ציינו כי כאשר מתקיימת פעילות צבאית ליד הגדר, גם פעולות תחזוקה או התקנה של מצלמות, הצבא יורה ירי אזהרה במטרה להרחיק אותם. כך גם כאשר תנאי מזג האוויר מגבילים את הראייה, כמו במקרה של ערפל.

300 מטר מהגדר

החל ממרחק של כ-300 מטרים מהגדר ישראל ככל הנראה מאפשרת לחקלאים לגדל את כל סוגי הירקות והגידולים החקלאיים. עם זאת, פלישות הצבא לאזורים אלה בעבר, הרס התשתיות ושיטוח של פרדסים ומטעים, גרמו לחקלאים ולבעלי האדמות להסס לפני שתילה מחדש של עצים או השקעה משמעותית במיזמים חקלאיים אחרים. כתוצאה, החממות הקרובות ביותר לגדר הן במרחק של 500 מטרים לפחות.

פלישות הצבא במהלך השנים הביאו להרס נרחב של שטחים חקלאיים ושל תשתיות חקלאיות באזור החיץ, במרחקים שונים מהגדר. עיבוד מחודש של האדמות הצריך שיקום הקרקעות והתשתיות, שהחקלאים לא יזמו הן בשל העלויות וגם בגלל החשש מירי של הצבא. מאז 2015, ארגונים שונים, ובראשם הצלב האדום, עזרו בשיקום קרקעות ותשתיות חקלאיות לאורך הגדר, במרחק 100-300 מטרים ממנה. הצלב האדום גם סיפק לחקלאים זרעים ודשנים, וציוד לתשתיות, כדי שיוכלו לחזור לעבד אדמות אלה. נוכחות אנשי הצלב האדום הגבירה את תחושת הביטחון של החקלאים. בשיתוף הצלב האדום, חקלאים והממשל המקומי בעזה, הוסרו גם כל הנפלים מתקופת הלחימה בשטחים אלה.

עוד דבר שמעכב פיתוח של החקלאות באזור זה הוא שרבים מהחקלאים אינם הבעלים של האדמות אלא חוכרים אותן. חקלאים אלה יעדיפו גידולים עונתיים, שמניבים תוצרת מהר יותר ומפיקים רווח מידי.

אסור לבנות. או שכן

מהראיונות שבוצעו באזורים שונים לאורך הגדר עולה כי חוסר הבהירות לגבי הוראות הצבא, משאיר מרחב מסוכן של ניסוי וטעייה במטרה להבין איפה מותר לבנות, מה ובאיזה מרחק. עם זאת, היה אפשר לשרטט תמונה כללית של איפה מתחילים לזהות מבנים באזור החיץ, מאיזה מרחק מהגדר ואיזה סוג בנייה.

אפשר להבחין בתשתיות מים לצרכי השקייה כבר במרחקים של בין מאה ל-300 מטרים מהגדר. בביקורים דרומית לעיר עזה, נצפו תשתיות המים ממאה מטרים מהגדר. מזרחית לח'אן יונס, באזור סריג', חקלאים משתמשים בבארות להשקיית אדמותיהם, אבל בהיעדר הוראות ברורות איפה "מותר" לחפור או לבנות באר, נשארים החקלאים רק עם ניסוי וטעייה: מנסים לחפור באר, ומחכים להיווכח אם הצבא יאפשר להמשיך את העבודה. דרומית לעיר עזה אפשר להבחין בבאר מים במרחק 350 מטרים מהגדר. באזור זה, מבנה המגורים הראשון יושב במרחק של כ-900 מטרים מהגדר. לטענת חקלאים שם, אין צורך מיוחד בהיתרי בנייה או בתיאום מראש עם גורם ישראלי. לדברי החקלאים גם כניסה למרחק של כ-300 מטרים באזור זה במטרה לנטוע עצים או לבנות תשתיות השקיה אינה דורשת תיאום עם הישראלים, בגלל שהצבא כבר מכיר את החקלאים, וכי לאורך הגדר מוצבות מצלמות שמתעדות הכל.

מזרחית לעיר עזה מבחינים בבארות רק כקילומטר מהגדר. לפי החקלאים באזור הסיבה לכך היא שאין תשתית חשמל הנדרשת להפעלתו. הם מודים שיכלו לחפור בארות סמוך יותר לגדר, אך אז היו נדרשים להפעיל גנרטור, שעלותו ובעיקר עלות תחזוקה ודלק מכבידים מדי כלכלית. תמונה דומה עולה מראיון שביצענו באזור סריג', מזרחית לח'אן יונס, גם שם מופיעים בארות המים החל ממרחק של קילומטר אחד, פרט לבאר אחת, שנחפרה כ-700 מטרים מהגדר.

רועות באזור החיץ, יוני 2018
רועות באזור החיץ, יוני 2018

ירי ופלישות של הצבא
הצבא משטר את הגדר בכמה אמצעים גלויים: נוכחות פיזית של חיילים בסיורים ממונעים ובעמדות בולטות וממוגנות, אמצעי בקרה מרחוק, כולל מצלמות ואמצעי חישה לאורך הגדר, רחפנים ובלונים ואמצעים מוכמנים. בנוסף, מפעיל הצבא כוח אש, על ידי חיילים במקום ובאמצעים אוטומטיים של הפעלה מרחוק. פלישות של הצבא אל שטח הרצועה וירי לעבר חקלאים, רועי צאן ותושבים הם דבר שבשגרה. לפי נתונים שקיבלנו מארגון אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, ב-2017 פלש הצבא אל תוך עזה 51 פעמים, בממוצע פעם בשבוע. בשנים 2010-2017 נהרגו מירי ופלישות הצבא באזור החיץ 161 תושבים, נפצעו 3,031 ונעצרו כ-350 תושבים. פעילות הצבא, בנוסף לחשש המתמיד מפני ריסוס ופלישות עמוקות יותר עוד מגבירות את האפקט המצנן, וגורמות לחקלאים רבים להימנע מעיבוד אדמות בקרבת הגדר, או לבחור בגידולים זולים יותר.

בשיחות עם רועות הצאן עולה שהבעיה שלהן גדולה יותר משום שאינן שולטות לחלוטין בצאן שתר אחר מרעה. הצאן מתקרב לגדר והן מסתכנות כשהן נכנסות לאזור האסור כדי לחלצו. הירי לעבר העדרים המתקרבים לגדר מביא לא אחת לפציעה ולהרג של החיות ולפעמים גם גורם לפציעה של רועות.

פלישה ותקריות ירי מאז 2010

טבלה 2 מעודכן

ריסוס קטלני ממטוסים

בדצמבר 2015 הודה הצבא שהוא מבצע ריסוס של קוטלי עשבים באמצעות מטוסים סמוך לגדר במטרה לחשוף את הקרקע. על פי עדויות חקלאים ודו"חות של ארגונים מקומיים ברצועה, פעולות אלה מתרחשות מאז 2014. במרץ 2016 הגיש גישה למשרד הביטחון בקשת חופש מידע ובה שאלות כמו מי מחליט היכן ומתי לרסס, מהי מטרת הריסוס, מה היו מועדי ריסוס קודמים, מהו החומר שמרוסס, והאם נבחנו חלופות פחות מסוכנות להשגת אותן מטרות. משרד הביטחון סירב לספק את המידע הנדרש במשך חודשים, בטענה שאינו קיים או שהוא סודי. ביולי אותה שנה נאלצנו להגיש עתירת חופש מידע כדי לגרום למשרד הביטחון לספק את המידע. בתשובה שהגיש משרד הביטחון לבית המשפט נטען כי הריסוסים מבוצעים על ידי חברות ישראליות פרטיות, "אך ורק מעל שטח מדינת ישראל, לאורך המכשול הביטחוני עם עזה". במסגרת ההליך המשפטי, טען המשרד תחילה כי אין לו מידע על מיקומם וגודלם של השטחים המרוססים ועל מועדי הריסוס, אך לאחר פנייה חוזרת של גישה, במסגרת העתירה, שינה את גרסתו, הודה שבידו המידע לגבי מועדי ושטחי הריסוס, אך טען שאינו יכול למסרו מחשש "לפגוע בביטחון המדינה וכן בביטחונם של העוסקים במלאכת הריסוס".

גישה עוקב אחר פעולות הריסוס ומדווח עליהם בעקביות מאז דצמבר 2015. בשלוש השנים האלה הריסוס התבצע בשתי תקופות בשנה: דצמבר-ינואר ובאפריל. מעדויות חקלאים עולה שהריסוס מתבצע בשעות הבוקר, המטוסים חגים מעל לגדר וסמוך לה, כנראה גם בתוך שטח הרצועה. הרוח נושאת את חומר ההדברה למרחקים בתוך שטח הרצועה ונזק לגידולים נגרם גם במרחק 1,200 מטרים מהגדר. הנזק ליבולים מתברר מספר ימים לאחר פעולת הריסוס.

הנזק הישיר לחקלאים כתוצאה מהריסוס כבד מאוד. להערכת משרד החקלאות הפלסטיני, בשנים 2014-2018 נפגעו 13,723 דונמים כתוצאה מריסוס שביצעה ישראל. לגבי שטחי מרעה נתונים קיימים רק לגבי 2018, שבמהלכה נפגעו 8,200 דונמים של מרעה.

הריסוס פוגע גם בדבורים באזור וגורם להפסדים גדולים למגדליהן. פגיעה בדבורים מזיקה גם לגידולים החקלאיים. האפקט המצנן שגורמת פעולת מהריסוס: חקלאים רבים מעדיפים להימנע מזריעת גידולים יקרים, למרות שהם גם עשויים להניב יותר רווחים.

נזק מיוחד נגרם לרועי הצאן, שחלק משמעותי מהם נשים. הריסוס הורס כמעט לחלוטין את משטחי העשבים, מה שמחייב את הרועים לרכוש מזון חלופי לעדרים. מקבוצת המיקוד שערכנו עם קבוצת נשים רועות עלה שכל תשלום נוסף עבור הצאן נוגס ברווח הדל שמפיקות הנשים. הן העידו שבעבר הצאן היה חוזר מהמרעה שבע, והנשים היו עוד חוזרות עם די עשבים הביתה.

הגבלות מצד כוחות הביטחון הפלסטינים

כוחות ביטחון של ממשלת החמאס בעזה מסיירים בקביעות לאורך כביש ג'קר, ועוצרים לבדיקה את מי שמבקש להתקרב עוד לגדר. מהראיונות עלה מידע, בלתי מוכח, שנשקלה אפשרות להפיק תעודות לחקלאים מורשים, הפועלים באזור, שרק בעזרתה תינתן להם גישה. חקלאים ציינו שנוכחות כוחות הביטחון הפלסטינים – עמדות תצפית, פעילות גלויה וסמויה – מגבירה את חששם שהצבא הישראלי יפתח באש או יפלוש לשטח.

גישה עוקב אחר פעולות הריסוס ומדווח עליהם בעקביות מאז דצמבר 2015. בשלוש השנים האלה הריסוס התבצע בשתי תקופות בשנה: דצמבר-ינואר ובאפריל. מעדויות חקלאים עולה שהריסוס מתבצע בשעות הבוקר, המטוסים חגים מעל לגדר וסמוך לה, כנראה גם בתוך שטח הרצועה. הרוח נושאת את חומר ההדברה למרחקים בתוך שטח הרצועה ונזק לגידולים נגרם גם במרחק 1,200 מטרים מהגדר. הנזק ליבולים מתברר מספר ימים לאחר פעולת הריסוס.

הנזק הישיר לחקלאים כתוצאה מהריסוס כבד מאוד. להערכת משרד החקלאות הפלסטיני, בשנים 2014-2018 נפגעו 13,723 דונמים כתוצאה מריסוס שביצעה ישראל. לגבי שטחי מרעה נתונים קיימים רק לגבי 2018, שבמהלכה נפגעו 8,200 דונמים של מרעה.

הריסוס פוגע גם בדבורים באזור וגורם להפסדים גדולים למגדליהן. פגיעה בדבורים מזיקה גם לגידולים החקלאיים. האפקט המצנן שגורמת פעולת מהריסוס: חקלאים רבים מעדיפים להימנע מזריעת גידולים יקרים, למרות שהם גם עשויים להניב יותר רווחים.

נזק מיוחד נגרם לרועי הצאן, שחלק משמעותי מהם נשים. הריסוס הורס כמעט לחלוטין את משטחי העשבים, מה שמחייב את הרועים לרכוש מזון חלופי לעדרים. מקבוצת המיקוד שערכנו עם קבוצת נשים רועות עלה שכל תשלום נוסף עבור הצאן נוגס ברווח הדל שמפיקות הנשים. הן העידו שבעבר הצאן היה חוזר מהמרעה שבע, והנשים היו עוד חוזרות עם די עשבים הביתה.

הגבלות מצד כוחות הביטחון הפלסטינים

כוחות ביטחון של ממשלת החמאס בעזה מסיירים בקביעות לאורך כביש ג'קר, ועוצרים לבדיקה את מי שמבקש להתקרב עוד לגדר. מהראיונות עלה מידע, בלתי מוכח, שנשקלה אפשרות להפיק תעודות לחקלאים מורשים, הפועלים באזור, שרק בעזרתה תינתן להם גישה. חקלאים ציינו שנוכחות כוחות הביטחון הפלסטינים – עמדות תצפית, פעילות גלויה וסמויה – מגבירה את חששם שהצבא הישראלי יפתח באש או יפלוש לשטח.

חלק 5
מפת עזה
מפת עזה

מומלץ לעבור לצפייה בתמונת הלווין (לחצו על הסימן בפס הירוק בפינה הימנית העליונה של המפה, ולאחר מכן על סימן תמונת הלווין שייפתח בפינה הימנית התחתונה) ולסייר בשדות באזור החיץ הסמוכים לגדר (סימון דרך כביש אל ג'קר), ובאזור נמל הדיג.

חלק 6
מרחב הדיג
סירות דיג בנמל עזה, נובמבר 2016. צילום: גישה
סירות דיג בנמל עזה, נובמבר 2016. צילום: גישה

על פי הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני מ-1995, שמעולם לא יושם, לדייגי עזה מותר להתרחק עד 20 מייל ימי (כ-37 קילומטר) מהחוף. המרחק המקסימלי שישראל אפשרה אז בפועל היה 12 מיילים ימיים. במהלך האינתיפאדה השנייה, שנת 2000, הטילה ישראל הגבלות רבות על מרחב הדיג. ב-2012 התחייבה ישראל לאפשר לדייגים להתרחק עד 12 מיילים ימיים מהחוף, אך התחייבות זו לא יושמה ומאז מוטלות עוד הגבלות קשות על דייגים. עם נפילתו בשבי של החייל גלעד שליט, ביוני 2006, למשך יותר מארבעה חודשים, עד ל-24 באוקטובר, ישראל אסרה כליל על הגישה לים. מרחב הדיג שוב נפתח, אבל המתכונת של צמצום לכדי שלושה מייל ימי או הרחבה, הגיעו בהודעות ללא התרעה, לא פעם כצעד ענישתי.

עם תום מבצע "צוק איתן", קיבעה ישראל את שטח הדיג על שישה מיילים ימיים מהחוף. מאז אפריל 2016, מרחיבה ישראל את אזור הדייג, רק בחלקים שמול החוף דרומית לוואדי עזה, משישה לתשעה מיילים ימיים, זאת פעמיים בשנה לתקופה של בין חודש וחצי לשלושה חודשים. ההרחבות מותאמות ל"עונות": הראשונה בחודשים אפריל-מאי עד סוף יוני; השנייה מאוקטובר עד דצמבר. דיג היתר באזורים מוגבלים ממצה את הדגה ושוחק את ההתחדשות שלה. עזה, רצועת חוף שדגים מהווים גורם מרכזי ומסורתי בתפריט נאלצת לייבא דגים מישראל כדי לעמוד בביקוש.

גבולות שטח הדיג מסומנים במצופים שמניח הצבא. ההגבלות נאכפות בעיקר באמצעות ירי אזהרה או ירי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגורם לנזקים כבדים לדייגים, לפציעות ונורא מכל, לא פעם לאבידות בנפש.

לפי הנתונים של מרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, במהלך 2017 נרשמו 213 מקרים של ירי לעבר דייגים, שהביאו להרג של שניים מהם ולפציעתם של 14. כמו כן, במהלך השנה עצר הצבא 39 דייגים בלב ים. במהלך 2017  נהרסו או הוחרמו 20 סירות וכלי דיג.

טבלה 1 מעודכן

 

ישראל מגבילה ואף מונעת את כניסת חומרים הנדרשים לשיקום הסירות שנפגעו מהירי, או מתאונות בים, והדייגים נאלצים להשבית סירות שנפגעות, או לרכוש חומרים המגיעים דרך המנהרות, שאיכותם ירודה ומחיריהם גבוהים מאוד.

ההגבלות השונות פגעו קשות ברווחיות הענף הוותיק. רבים עזבו את המקצוע, ורוב הממשיכים, עושים זאת בלית ברירה בשוק העבודה הרווי של הרצועה ובאחוזי האבטלה של כמעט 50 אחוז. מספר העובדים בענף הדיג ירד מכעשרת אלפים בשנת 2000 לכ-3,000 כיום.

עזה מתייבשת
תולדות המגבלות שמטילה ישראל על מרחב הדיג בעזה
ספטמבר 1995
נחתם הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני על פיו לדייגי עזה מותר להתרחק עד 20 מייל ימי מהחוף. ההחלטה מעולם לא יושמה, מרחב הדיג נותר מוגבל ל-12 מייל ימי.
ספטמבר 2000
במהלך האינתיפאדה השנייה ישראל מטילה הגבלות על המרחב שבו היא מתירה דיג.
אוגוסט 2002
ישראל מתחייבת לשליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם, קתרין ברטיני, לאפשר לדייגים להגיע עד 12 מיילים ימיים מהחוף. ההתחייבות מעולם לא יושמה בפועל והמרחק המותר היה עשרה מיילים בלבד.
2003-2004
ישראל מונעת יציאה של סירות דייגים ממזח חאן יונס ואוסרת על דיג באזור הסמוך לו. בשנת 2005 המזח פתוח לגישה של דייגים רק ב-95 ימים מהשנה.
יוני 2006
עם נפילתו בשבי של החייל גלעד שליט, ביוני 2006, ועד אוקטובר אותה שנה, הגישה של דייגים תושבי הרצועה למרחב הימי של עזה נחסמה כליל. הודעה על האיסור משודרת ברדיו הישראלי בערבית.
אוקטובר 2006
משרד התיאום החקלאי של ישראל מודיע למשרד התיאום החקלאי בעזה כי הדיג שוב מותר. מול חופי העיר עזה ומול דיר אל-בלח מותר הדיג עד מרחק של שישה מייל ימי ואילו מול חאן יונס ורפיח, מוגבל לשלושה מייל ימי בלבד.
פברואר 2007
ישראל מרחיבה את שטח הדיג מול חאן יונס ורפיח לשישה מייל ימי. בפועל, הדיג לא מתקיים במלוא המרחק המותר, בגלל ירי של הצבא הישראלי אל עבר סירות הדייגים.
27.06.2018
סמוך לפתיחת מבצע "עופרת יצוקה", ישראל מצמצמת שוב את מרחב הדיג לשלושה מיילים.
נובמבר 2012
בתום מבצע "עמוד ענן" ישראל מאשרת הרחבה של אזור הדיג לשישה מייל ימי, מגבילה אותו שוב לשלושה מייל במרץ 2013 בעקבות ירי רקטת קסאם לעבר שטחי ישראל, ומחזירה אותו לשישה מייל ימי בסוף מאי 2013.
יולי 2014
בתגובה לחטיפת שלושה נערים באזור גוש-עציון, ישראל נוקטת בצעדי ענישה קולקטיביים ומצמצמת את אזור הדיג לשלושה מייל ימי.
אוגוסט 2014
אחרי מבצע "צוק איתן" ישראל מרחיבה שוב את אזור הדיג לשישה מייל ימי, כחלק מ"הקלות" לאוכלוסיית הרצועה.
אפריל 2016
ישראל מרחיבה את שטח המרחב הימי בדרום הרצועה לתשעה מייל ימי. ההרחבה בתוקף למשך חודשיים, שאותם מכנה ישראל "עונת הדיג".
מאז ועד היום
פעמיים בשנה ישראל מכריזה על הרחבה זמנית של חלקים מהמרחב הנגיש לדייגים מהרצועה משישה לתשעה מייל ימי, הרחבה שנמשכת כמה שבועות. באיגוד הדייגים בעזה אומרים שהרחבות "עונתיות" לא מביאות לעלייה משמעותית ברווחיות הדיג. נדרשת הרחבה קבועה ל-20 מייל ימי, בהתאם להסכמים.

 

חלק 7
עדויות מאזור החיץ והדיג
עדויות מאזור החיץ והדיג

"לפני מספר שנים, כשהייתי עם הצאן במרעה, נורה ירי ישיר לעברי. ראיתי את הכדורים פוגעים באדמה בצמוד אליי ולכבשים שלי. התכופפתי וברחתי משם. כשאנחנו רואים רכב צבאי אנחנו בורחים... אני חוששת להגיע לאזור שעלול להיות בו עימות, שמא אני או העדר שלי ניפגע - אבל אין לנו ברירה. בימי (חטיפתו של גלעד) שליט סבלנו הרבה. גם העדרים שלנו סבלו. החיילים היהודים היו מגיעים עד אלינו, ואסרו עלינו לצאת. חלק מהצאן שלנו הלך לאיבוד, וחלק מת כתוצאה מחוסר מזון".

"הייתי במרעה עם הכבשים שלי. זה היה במקום מותר לרעייה, שיש בו חקלאות וחממות. פתאום ראיתי שמישהו ירה כדור באחד מהכבשים שלי... כאילו צד אותה. תהיתי לעצמי, אני לא לידם, למה הם עושים את זה? היא מתה מיד, עזבתי אותה במקום, מה לעשות?"

"לפני כחמישה חודשים ירו בכבשה שלי שהייתה בהיריון. מיהרתי איתה לוטרינר, אך בדרך היא דיממה למוות. הוטרינר נתן לי פתק המתאר את המקרה והציע שאפנה למשרד החקלאות. אני יודעת שלא עושים עם זה כלום. (לא אקבל) שום פיצוי. למרות המקרה הזה, אחזור לרעות את הכבשים ליד הגדר כי אין לי ברירה. אני לא יכולה לקנות להן מספוא".

סוהילה נאג'ר, רועה: "בכל יום בשש בוקר אני יוצאת עם הכבשים למרעה באזור הגדר, ורועה אותן עד שעה שמונה וחצי או תשע. אסור לנו להישאר יותר מכך, אחרת יירו עלינו. אחר הצהריים אני יוצאת שוב, ולפני שקיעת השמש חוזרת, כי אם נישאר במרעה עד שעת החשיכה, יירו עלינו.

פעם הלכנו לאסוף קש מאזור הגדר. היה ירי לידנו ונאלצנו לברוח. כעבור זמן חזרתי לשם לקחת בכל זאת את מה שאספתי. לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על זה. בעלי חולה סרטן ואני המפרנסת. יש לי 8 בנים ושלוש בנות, וכולם עוזרים לי. יש לי שני בנים נכים שסיימו עכשיו אוניברסיטה, אבל אין להם עבודה. אני מפרנסת אותם בעזרת הצאן שאני מוכרת".

ריאד סלים אל ניסר, 57 מחנה הפליטים אל בוריג': "האזור עובר ריסוס פעמיים בשנה: בינואר ובאפריל. הצבא מרסס במרחק של 100 מטרים מערבית לגדר, כדי שרועי הצאן לא יתקרבו לשם. שאריות הריסוס מגיעות למרחק קילומטר לפחות. מזה שלוש שנים אני נחשף לריסוס, שגורם נזקים: השנה איבדתי 15 דונמים של פטרוזיליה ושדה של חצילים. בעבר איבדתי שדה של אבטיח. מדובר בהפסד של 10-15 אלף דולר לפחות.

לפעמים הצבא יורה לעברנו כמה כדורי אזהרה, אז אנחנו מתקפלים והולכים הביתה. לפני כשנה חטפתי כדור ביד מהצבא הישראלי. ב 14 במאי, בזמן ההפגנות, עבדתי עם הפועלים לתחזק את הגדר מסביב לשדה שלי, וחטפתי כדור ברגל. שתי אצבעות בכף הרגל שלי נכרתו. עברתי שני ניתוחים ואני מחכה לניתוח שלישי.

אנחנו עובדים בחשש, אבל אין לי אדמה אחרת שאפשר לעבד. יש לי חמישה בנים, שלושה מתוכם בוגרי אוניברסיטאות שעובדים אתי בחקלאות. האחים שלי עובדים אתי, עשרה אנשים עובדים אצלי באופן קבוע. לכולם יש משפחות. אם אשב בבית איך אחייה?"

ח'אלד אל הביל, תושב עזה, עוסק בדייג מזה 40 שנה: "אנחנו סובלים מירי לעבר הסירות, פציעות, וגניבה של רשתות. המרחק המקסימלי לדיג הוא שישה מיילים, אבל מבחינת הכיבוש אין משמעות לשלושה או תשעה מיילים. דייג שמפליג עלול להיות עצור, או אפילו פצוע ולפעמים הרוג. לפני חודש וחצי באה ספינה ישראלית והתחילה להציף את הסירה עם מים. החייל אמר 'אני אטביע את הספינה שלכם ואקח אתכם לאשדוד'. (אחרים את הסירה) למרות שהיינו רחוקים מהגבול. אני עובד רק שישה או שבעה ימים בחודש, כי אין דגים. לפעמים נשאר לי רווח של עשרים שקלים בלבד בניכוי עלויות הדלק, ולפעמים אני נשאר בחובה של אלף חמש מאות או אלפיים שקל. האזור שנקבע עבורנו לדיג דומה יותר לבריכת שחייה. התקופה הטובה האחרונה הייתה לפני 2007. מאז המצור, כל שנה גרועה מהקודמת. לפני חודש אפשרו לנו לדוג במרחק של עד תשעה מיילים, מוואדי עזה עד רפיח, אבל זה אזור לא טוב לדייג. הגענו עד לשם פעם אחת, לא כיסינו את עלויות הדלק. צריך לפתוח לנו את הים למרחק 20 מיילים לפחות. שייתנו לנו לעבוד בשקט ובביטחון, בלי לפחד כל הזמן שהילדים שלנו ייפצעו או ייהרגו".

חלק 8
סיכום ופתרונות
רועה בדיר באזור החיץ, יוני 2018. צילום: גישה
רועה בדיר באזור החיץ, יוני 2018. צילום: גישה

נייר העמדה על הסכנות והמחירים של הוראות הפתיחה באש באזור החיץ, שהוצאנו לפני חמש שנים בדיוק, נקרא "ערפל ליד הגדר". מתברר שהרבה לא השתנה מאז והערפל עוד חולש. בהיעדר הנחיות ונהלים ברורים, התושבים, רועי הצאן והחקלאים, נדרשים לנחש ולגשש מול הצבא, כדי לדעת מה מותר ומה אסור ובעיקר היכן. האי-ידיעה מביאה את החקלאים להסתפק בשימוש מינימלי בקרקע בקרבת הגדר, במיוחד באזור הרחוק עד 300 מטרים ממנה. וגם החקלאות שכן יש באזור נתונה לחסדי הריסוס הדו-שנתי שבו נוקט הצבא. נזקים עצומים נגרמים כך לגידולים במרחק של עד קילומטר מהגדר.

הגבלת שטח הדיג לשישה מיילים ימיים רוב ימות השנה מצמצמת מאוד את פוטנציאל הדגה וגרמה לרבים לעזוב את המקצוע, אולי הוותיק והמסורתי ברצועה. גם כאשר ישראל מרחיבה את שטח הדיג לתשעה מיילים, רק דרומית לוואדי עזה, המדובר בשטח זה קטן עבור מספר גדול של דייגים. השימוש של ישראל בהרחבה ובצמצום מרחב הדיג נושא אופי שרירותי במקרה הטוב, וענישתי במקרים מסוימים, גרועים יותר. הדיג האינטנסיבי באזור מוגבל דילל את הדגה ובולם התחדשות. גם בלא הקשר של התקדמות הבנות מדיניות רחבות, לדייגים נחוצה הרחבה משמעותית של השטח לעשרים המיילים הימיים שכתובים בהסכמים, וזאת כל ימות השנה ולאורך כל החוף.

האכיפה של ההגבלות הישראליות, בים וביבשה, שלרוב אינן די ברורות, נעשית תדיר באמצעות ירי, שגורם לפציעה והרג מיותרים. כבר אמרנו בעבר כי זאת פרקטיקה בלתי חוקית, במקרים שבהם אין סכנה במובחנת ומידית לחיים. זוהי אכיפה בלתי נסבלת ופרקטיקה שחייבת להיפסק מיד. בנוסף לצער ולסבל, מתגלגל גם אפקט מצנן, שגורם לדייגים, לחקלאים, לרועי צאן ולתושבים אחרים, להימנע מניצול מלוא הפוטנציאל של משאבים השייכים להם בדין.

עמדת "גישה" היא שדיני כיבוש חלים על פעולותיה של מדינת ישראל כלפי תושבי עזה, ולפיכך ישראל מוסמכת להגביל תנועה לצרכי ביטחון קונקרטיים, אולם היא גם מחויבת לאזן הגבלות כאלה עם חובתה לאפשר חיים אזרחיים תקינים, לרבות לצרכי פרנסה וייצור מזון. ככל שישראל מנהלת לחימה עם חמושים ברצועת עזה, עליה לנקוט אמצעים כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית.

דומה שההתנהלות של ישראל באזורי החיכוך עם אוכלוסיית עזה תואמת את גישת משטר ההיתרים במעברים – המטרה היא לדכא שאיפות לנוע, גם במחיר גרימת נזקים כבדים להיבטים רבים של החיים האזרחיים ברצועה.
ובשורה התחתונה, ככל שישראל מגבילה תנועה באזור הגדר, מוטלות עליה שתי חובות עיקריות:

עליה לנקוט באמצעי זהירות כדי להגן על אזרחים, לרבות שקיפות באשר להגבלות שהיא אוכפת. כניסה לאזור מסומן כשלעצמה אינה מצדיקה ירי במי שאינו חמוש ואינו מעורב בלחימה.

על ישראל לפצות את מי שנפגע מחסימת הדרך לאזור שסימנה, לרבות חקלאים שפרנסתם נפגעת בשל האיסור על עיבוד אדמותיהם, תושבים של האזור, שגישתם לשירותים ולמשאבים נחסמת, ודייגים, שסירותיהם נפגעו או הוחרמו ושנגרם נזק לציודם.