קרובים | רחוקים

מבט בחייהן של שלוש משפחות, שמפוצלות בין רצועת עזה לגדה המערבית

המשך
תמונה: יוסרא ואחת מנכדותיה. צילום: אימאן מוחמד

בספטמבר 2007, לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, הכריזה ממשלת ישראל על עזה כעל "ישות עוינת". הקבינט הביטחוני אימץ שורת סנקציות על כלל תושבי הרצועה, ובהן צמצום אספקת הדלק והחשמל, לצד הגבלות שונות על כניסה ויציאה של סחורות. ההגבלות על תנועת אנשים מעזה ואליה – שהחלו נוחתות כבר במהלך האינתיפאדה הראשונה, ב-1988, הוחמרו בשנות התשעים, ויותר עם יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005 – עוד הוחרפו.

עם השנים, ישראל נסוגה מחלק מהסנקציות הכלכליות נגד הרצועה. הוסרו מגבלות על אספקת חשמל ודלק; ב-2010, בעקבות משט המרמרה, הותר שוב להכניס את רוב הסחורות האזרחיות, כולל כאלה שהיו אסורות במשך שנים מסיבות עלומות, כמו כוסברה, עציצים ריקים וצעצועים; בסוף 2014, בעקבות מבצע "צוק איתן", החלו מאפשרים אפילו שיווק מוגבל של סחורה תוצרת עזה בגדה המערבית, ובתחילת 2015, גם בישראל. אולם בעוד המגבלות על תנועת סחורות לרצועה וממנה משתנות, רוב המגבלות החמורות על תנועת אנשים, נותרו בעינן.

שמונה שנים לאחר ההכרזה ההיא על עזה כעל "ישות עוינת", התנועה בין עזה לגדה עדיין מוגבלת בעיקר לחולים קשים ולמלוויהם, לרשימה של סוחרים מורשים ול"מקרים הומניטריים חריגים". ישראל עדיין מסרבת לאשר, למשל, לסטודנטים מעזה ללמוד בגדה, איסור ששריר מאז שנת 2000. סטודנטים מהרצועה שהתקבלו ללימודים בחו"ל מתקשים לקבל אישור לעבור דרך ישראל לירדן. מוגבלת גם יציאה לצורך השתלמויות, לכנסים ולהזדמנויות עסקיות בגדה; מַעֲבָר לצורך השתקעות אינו אפשרי, הלכה למעשה; לבני משפחה משני חלקי הטריטוריה הפלסטינית נותר רק סיכוי מסוים להיפגש בחתונות, בהלוויות ובמקרים מצערים של מצבים רפואיים מסכני חיים, וגם אז, רק בהתאם למידת הקרבה המשפחתית, בכפוף ליעילות הבירוקרטיה ובחסות טוב לבם של מנסחיה.

בגלל שהרצועה כל כך קטנה, למגבלות על תנועת סחורות יש השפעה מיידית, קלה לזיהוי, על אחוז האבטלה ועל שיעור הנזקקים לסיוע הומניטרי, כמו גם על מדדי צמיחה במשק ועל יכולת הקנייה של התושבים. השפעתן של המגבלות על תנועת אנשים, לעומת זאת, אינה קלה למדידה וקשה לכמתהּ. איש לא רושם את מספר הפעמים שאחים חיבקו את אחיותיהם, ואין גוף שיעריך כמה פגישות נותרו בין אישה מעזה לבין הוריה שבגדה, בטרם ילכו לעולמם.

אדהם אל-הביל ובתו אינאס בביתם ברמאללה. צילום: אלכס ליבק
אדהם אל-הביל ובתו אינאס בביתם ברמאללה. צילום: אלכס ליבק

בספטמבר 2013 יזם ארגון גישה סקר נרחב, שבחן את קשרי המשפחה בין תושבי עזה לתושבי הגדה וישראל. סוקרים מטעם המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר פגשו 1,270 איש בגדה ובעזה, ומצאו של-26 אחוז מתושבי עזה יש קרובים בגדה. לשבעה אחוז מתושבי הרצועה קרובי משפחה מדרגה ראשונה בגדה. בנוסף, לכ-15 אחוז מתושבי הרצועה קרובי משפחה בישראל ובמזרח ירושלים. בסך הכל, לכ-31 אחוז מתושבי הרצועה – מעל חצי מיליון איש – יש קרובי משפחה במזרח ירושלים, ישראל או הגדה המערבית. עבור רובם, פגישה עם בני משפחותיהם לא תתכן. הקריטריונים לתנועה צרים מדי. אחת לזמן מה, מקבל נכד היתר לפגוש את סבתו הגוססת; אישה תצא לחתונת אחיה. הקריטריונים ממילא אינם כוללים ביקור תנחומים, נגיד, אצל אח שחלילה מתה עליו אשתו.

מאות אלפים, לכן, נאלצים להסתפק בשיחות טלפון ובמראה העיניים שמאפי ישראל, נכשלה. לסבל העצום שמסבה ההתעקשות לדבוק במדיניות אין, אם כן, הצדקה, לא מדינית ולא ביטחונית. וההקלות האקראיות שעורכים בה, רק מוכיחות זאת.
שרות מצלמות רשת ותוכנות כמו סקייפ, במגבלות השעות שמאפשרת אספקת חשמל המקרטעת בעזה.

עד אמצע 2013, התאפשר לתושבי עזה בעלי אמצעים לפגוש קרובי משפחה במצרים או בירדן. ביולי 2013 החלו כוחות הביטחון המצריים סוגרים את מעבר רפיח, שבין עזה למצרים, בתכיפות גוברת והולכת, וכיום המעבר פתוח רק ימים בודדים בחודש. גם מי שמצליח להשתחל לרשימת ההמתנה למעבר דרך רפיח, כ-12 אלף אנשים, אינו יודע מתי ייצא, ולא פחות גרוע, אם ומתי יצליח לשוב הביתה.

אירועים משפחתיים, שמחים או עצובים, מדגישים את החסך, אבל מה שנראה מובן מאליו לכל אדם חופשי – סופשבוע אצל סבא וסבתא, עזרה של בן דוד בתיקון אופניים, סיעור מוחות משפחתי לפתרון סוגיה מורכבת – לא מופיעים עוד אפילו בחלומות בני הדור הצעיר, והרי רוב תושבי עזה הם צעירים.

קשרי משפחה לא נמוגים, וכפי שמוכיחות גם שנות ההפרדה בין עזה לגדה, הכמיהה להיפגש לא שוככת. מדיניות הבידול, כמניפולציה שנועדה להחליף את השלטון בעזה וכמנגנון שמתיימר לשרת את ביטחון תושב
הסיפורים הקטנים של בני המשפחות המפוצלות, שניאותו לחלוק מעט מחייהן בפנינו בפרויקט הזה, הם הסיפור הגדול. למתבונן מרחוק, חייהן נראים שלמים, רגילים עד כמה שניתן; אך הכאב המתמיד של החסך במגע עם הורה, בחיבוק של נכד, בטפיחת עידוד של אחות, נמצא שם כל הזמן, קרוב מאוד לעור.

שלוש המשפחות התפצלו לאחר שאשה הצטרפה לבן זוגה החי בחלק האחר של הטריטוריה הפלסטינית וכך הופרדה מהוריה, מאחיה, מאחייניותיה ומאחייניה, מחבריה ומשאר משפחתה. הגבלות התנועה שמטילה ישראל מוסיפות עול נוסף על האתגר המורכב ממילא שעומד בפני נשים, כי מסלול היציאה מהבית הפך למעשה חד-סטרי.

חלק 1
משפחת סראס
עיסא ונסרין מיסאכ (סראס) בביתם ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד
עיסא ונסרין מיסאכ (סראס) בביתם ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד

עזה | נסרין, בתם של קתרין ואיבראהים

נסרין, היום בת 36, פגשה את בעלה, עיסא, בגדה המערבית, לשם הגיע כדי לרכוש סחורה לחנות הבגדים שלו בעזה. שניהם קיוו להישאר בגדה לאחר החתונה, לצד משפחתה של נסרין בבית ג'אלה,  אבל הם לא ביקשו מהרשויות הישראליות אישור השתקעות בגדה עבור עיסא, בידיעה שבקשה זו אינה עומדת בקריטריונים. בינואר 2011, החליטה נסרין לעבור לגור עם בעלה בעזה. שניהם בני המיעוט הנוצרי ברצועה.

לנסרין תואר ראשון בעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה ותואר שני בלימודי דמוקרטיה וזכויות אדם. כמה חודשים לאחר שעברה לעזה, באוגוסט 2011, התקבלה נסרין לעבודה בארגון Handicap International וקודמה במהירות לתפקיד רכזת קשרי חוץ. ביחס לרבים אחרים בעזה, היא בת מזל. היא פגשה את משפחתה שלוש פעמים מאז עברה להתגורר בעזה (למרות שבאחת הפעמים, המסע, דרך מצרים וירדן, ארך כחודש לכל כיוון).

עיסא ונסרין מיסאכ (סראס) בביתם ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד

עדיין, קשה לה להתמודד עם הנתק ממשפחתה. כאשר אושפזה בבית החולים בעזה, התלוו אליה רק גיסותיה שברצועה. באותו זמן, אמה עברה ניתוח בברך, ונסרין לא יכלה לבקר אותה. באמצע 2013 החלו הרשויות במצרים סוגרות את מעבר רפיח לעתים תכופות יותר ויותר, ויציאה דרכו נעשתה כמעט בלתי אפשרית. מעבר ארז הוא פתח היציאה העיקרי, אם כן, ונסרין תלויה לכן ברצונן הטוב של הרשויות בישראל, כאשר רשמית שהייתה ברצועה אינה חוקית וביקור משפחתה בגדה נוגד את הנהלים.

נסרין ואמה משוחחות בטלפון מדי בוקר לפני שהן יוצאות לעבודה, ומדי ערב, כשהן שבות הביתה, אבל קתרין הצליחה לבקר את בתה רק פעם אחת, ב-2011, אחרי שנכנסה לרצועה דרך מעבר רפיח. היא חולמת שנסרין תוכל לבקר אותה בתדירות גבוהה יותר.

הן לא יודעות אם ישראל תתיר לנסרין להשתתף בחגיגות האירוסין של אחיה או לימי ההולדת של אביה ושל ג'זיל, אחייניתה בת השלוש, שנסרין קרובה אליה מאוד. "ג'זיל שואלת אותי המון על נסרין, ומתי נוכל לפגוש אותה שוב," מספרת קתרין, "היא אומרת 'אני אספור עד מאה ודודה שלי תהיה פה'. אני אף פעם לא יודעת מה לענות לה".

אחרי "צוק איתן", ואחרי שהצטלמו והתראיינו לתערוכה זו, יצאו נסרין ועיסא דרך מעבר רפיח וטסו לקבל טיפול רפואי בבלגיה. הם נמצאים שם עד היום. בלית ברירה, הם נאלצו להשאיר את כלבם אצל אחותו של עיסא ברצועה. נסרין מדברת כל יום בטלפון עם הוריה. "אין מצב שנסרין חוזרת לרצועה. זהו," קובעת אמהּ. נסרין ועיסא מקווים שיצליחו לקבל היתר כניסה לגדה כשיסיימו את טיפוליהם הרפואיים. אם לא יצליחו, הם מתכוונים לנסות להישאר בבלגיה.

קתרין ואיברהים סראס, הוריה של נסרין, בגינת ביתם בבית ג'אלה. צילום: אלכס ליבק
קתרין ואיברהים סראס, הוריה של נסרין, בגינת ביתם בבית ג'אלה. צילום: אלכס ליבק

הגדה המערבית | קתרין ואיברהים סראס, הוריה של נסרין

קתרין ג'רייס יוסף סראס, בת 57, עובדת במנזר סליזיאן בבית לחם. איברהים עודה סראס, בן 61, עובד בבנייה. בתם, אחותה של נסרין, עביר איברהים עודה קומסייה, בת 29, עובדת בבית חרושת למזכרות מעצי זית וחמר, נשואה ואם לילדה קטנה. האח, עודה איברהים עודה סראס, בן 28, עובד בבנק פלסטין. אחות נוספת, ניבין, בת 23, בארצות הברית, סיימה שם את הדוקטורט שלה בתיאולוגיה של הברית הישנה ונמצאת עתה בהתמחות לקראת קבלת תעודת "כוהנת".  אחות נוספת, סוהא, חלתה בסרטן ומתה בגיל 28.

הפעם האחרונה שבה ראתה קתרין את בתה פנים אל פנים היתה ב-2013, בביקור האחרון שלה בבית ג'אלה. האח עומד להתחתן, האחיינית מתגעגעת, יום ההולדת של אביה בא והולך, אבל במשפחה לא יודעים אם ומתי נסרין תקבל שוב היתר מעבר.

קתרין סראס ונכדתה ג'וזיל בביתה בבית ג'אלה. צילום: אלכס ליבק
קתרין סראס ונכדתה ג'וזיל בביתה בבית ג'אלה. צילום: אלכס ליבק

נסרין תמיד היתה במרכז המשפחה, מספרת קתרין. היא אדם נדיב ומתחשב, ששם את אושרו של כל אחד אחר במשפחה לפני זה שלה. כאשר אחותה סוהא חלתה בסרטן, נסרין היתה אמורה לעבור עם בעלה לעזה. במקום זאת, היא ישבה לצד אחותה בבית החולים יומם ולילה, עד שסוהא הלכה לעולמה.

למשפחה היה קשה במיוחד במהלך מבצע "צוק איתן", משחזרת קתרין. הטלוויזיה פעלה בלי הפסקה, כולם היו צמודים לחדשות, מנסים לדלות פרטי מידע על נסרין. אבל גם היומיום נטול המלחמות אינו פשוט. קתרין עייפה כבר מלגשת למנהלת התיאום והקישור ולבקש היתר לבקר את בתה. היא עברה ניתוח בברך, וההליכה קשה לה. מדי שנה היא מבקשת אישור נסיעה לירושלים עבור נסרין, למקרה שישראל תאשר לה לצאת מעזה לחגים הנוצריים, אך נסרין מעולם לא קיבלה היתר.

אירוע משפחתי רודף אירוע, ונסרין לא שם. נסרין לא יכלה להגיע לחנוכת הבית שבנתה המשפחה לאחיה המאורס בשנת 2013, למשל. אחיה, עודה, דחה את החתונה, בתקווה שאחותו תוכל להשתתף באירוע. בינתיים, קתרין מדברת עם בתה פעמיים ביום, באמצעות סקייפ ופייסבוק. "אנחנו רוצים אותה שמחה, חיה בנוחות, ושתוכל לבקר אותנו מתי שמתחשק לה," אומרת קתרין.

חלק 2
משפחת יאגי
נאסר וסלוה יאגי עם שניים מילדיהם, רצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד
נאסר וסלוה יאגי עם שניים מילדיהם, רצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד

עזה | נאסר וסלוה יאגי, הוריה של אלאא

נאסר יאגי, בן 59, הוא מורה לפיזיקה בתיכון ברצועת עזה. ב-2013 עזבה את הרצועה אלאא, אחת מחמשת ילדיו, יחד עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים. מאז לא פגש נאסר את בתו, בעלה ונכדיו.

נאסר סיים את לימודי התואר הראשון בפיזיקה באוניברסיטה במצרים בשנת 1980, ובמשך 15 שנה עבד במדינה, וכיום יש לו גם תואר שני, שהשלים ב-2005. המצב בעזה, הוא מספר, היה אז, בסוף שנות התשעים, טוב בהרבה מכפי שהוא היום. סלוה, אשתו של נאסר, היא מורה למדעים. חמשת ילדיהם כבר בוגרים: מוחמד (32), אלאא (30), אחמד (28), רואן (22) וחאלד (19). לפני חמש שנים נישאה אלאא לאדהם (35), שעובד ברשות הפלסטינית. בתחילת 2013 בחרו שניהם לעזוב לגדה המערבית עם ילדיהם, כדי להיות קרובים להוריו של אדהם. הזוג נאלץ לבחור בין הוריה של אלאא להוריו של אדהם, ומאחר שהאחרונים עברו אז טיפולים רפואיים בגדה, החליטו אלאא ואדהם לגור לידם.

סלוה יאגי עם בנה בביתם ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד
סלוה יאגי עם בנה בביתם ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד

אלאא לא הצליחה לקבל אישור לבקר אותם מאז, והם אפילו לא ניסו לבקש היתר לביקור בגדה. אלאא לא היתה שם כשאחותה רואן התקבלה לאוקספורד, ונעדרה ממסיבת הפרידה ממנה. אחיה של אלאא אמורים להינשא במהלך הקיץ, ובמשפחה חוששים שאלאא לא תקבל היתר כניסה. "הכל קשה יותר עכשיו," אומר נאסר, שאחת מבנותיו נמצאת מעבר לים והאחרת מעבר למעבר ארז. "בית בלי בנות הוא בית בלי נשמה".

אלאא אל-הביל (יאגי), בתם של נאסר וסלוה, עם בעלה אדהם בביתם ברמאללה. צילום: אלכס ליבק
אלאא אל-הביל (יאגי), בתם של נאסר וסלוה, עם בעלה אדהם בביתם ברמאללה. צילום: אלכס ליבק

הגדה המערבית | אלאא, בתם של נאסר וסלוה יאגי

אלאא, בת 30 היום, עברה עם בעלה, אדהם (35), לגדה עם שני ילדיהם, אינאס (6) ועבד אל רחמן (4). אדהם עבד עבור הרשות הפלסטינית ברצועה במשך שנים, גם לאחר השתלטות חמאס על עזה ב-2007. בפברואר 2013 התירה ישראל לאדהם להיכנס לגדה המערבית. הוריו עברו אז טיפולים רפואיים, והוא רצה להיות לידם. שלושה חודשים אחר כך הצטרפו אליו אלאא והילדים, מותירים מאחור את הוריה של אלאא ואת אחיה.

אינאס ועבד אל-רחמן, ילדיהם של אדהם ואלאא. צילום: אלכס ליבק
אינאס ועבד אל-רחמן, ילדיהם של אדהם ואלאא. צילום: אלכס ליבק

ישראל כמעט שאינה מתירה לפלסטינים תושבי הרצועה לעבור לגור בגדה, אולם גם להיתר הנדיר הזה יש מחיר. מאז שעברו לגדה, אלאא לא הצליחה לקבל היתר לבקר את משפחתה בעזה. גם כאשר אחותה, רואן, הגיעה לירושלים לראיון ויזה בשגרירות הבריטית, אלאא לא יכלה לבקר אותה, כי לא היה לה אישור לצאת לירושלים ולאחותה לא היה אישור להיכנס לרמאללה. היא כן הצליחה לפגוש את אחיה, מוחמד, שהחזיק בהיתר סוחר ומגיע לעתים לגדה במסגרת עבודתו. הוריה של אלאא לא ניסו לקבל היתר כניסה לגדה, משום שאינם עומדים בקריטריונים. מאז שבתם יצאה מעזה הם לא זכו לפגוש אותה, את בעלה או את נכדיהם הקטנים. הם מדברים בכל ערב, בסקייפ או בטלפון.

לבתה, אינאס, נדרש זמן להסתגל לסביבת המגורים החדשה: לגן הילדים, לבני הדודים שבקושי הכירה. היא כבר די גדולה כדי להבין שהיא  לא יכולה לבקר את סבה וסבתה שבעזה, אבל היא עדיין זוכרת אותם ומבקשת מאביה שישיג לה "תסריח" (היתר), כדי שתוכל לראות שוב את סבא וסבתא, ואת הים.

חלק 3
משפחת אבו-סידו
יוסרא אבו-סידו עם שלוש מנכדותיה בביתה ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד
יוסרא אבו-סידו עם שלוש מנכדותיה בביתה ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד

עזה – יוסרא ועבד אבו-סידו,  ההורים של סמאח

יוסרא אבו-סידו, בת 60. ב-2007 עזבה בתה הבכורה, סמאח, את עזה כדי לחיות עם בעלה בגדה, ומאז פגשה אותה רק פעמיים. היא ובעלה, עבד אבו-סידו (62), נעדרו מחתונת בתם, שהתקיימה בגדה. הם לא הצליחו לבקר כשסמאח ילדה את שני ילדיה, נכדיהם. סמאח לא קיבלה היתר להשתתף בחתונת אחיה בעזה, ב-2008.

יוסרא ועבד אבו-סידו נישאו לפני 39 שנה. עבד היה אז סוחר זכוכית. שנה לאחר מכן נולדה סמאח, בתם הבכורה, ויוסרא החלה עובדת כמורה באחד מבתי הספר היסודיים בעזה. היא המשיכה בהוראה במשך 12 שנה, עד שהתקשתה לשלב בין העבודה לטיפול בשמונה ילדיה. עסקי הזכוכית של עבד לא שרדו תחת כובד משקלו של הסגר.

עבד אבו-סידו עם שניים מנכדיו בביתו ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד
עבד אבו-סידו עם שניים מנכדיו בביתו ברצועת עזה. צילום: אימאן מוחמד

ההורים רצו מאוד לפגוש את החתן המיועד של בתם בטרם תינשא, אך לא קיבלו אישור לבקר בגדה, והוא לא זכה לאישור להיכנס לעזה. מאחר שלא יכלו לפגוש את ראיד, ניסו לברר על אודותיו דרך חברים וקולגות מהאוניברסיטה שבה לימד. לבסוף החליטו לנצל את היתר הסוחר של דודהּ של סמאח, ושלחו אותו לפגוש את ראיד ברמאללה.

יוסרא, שמעולם לא יצאה מגבולות השטחים הפלסטיניים, ביקרה בגדה ב-2011, כשליוותה את בנה, אחמד, בסדרת טיפולים שעבר בבית-חולים ביריחו. אחמד נפצע בעימותים פנימיים בעזה ב-2008, ויצא יחד עם אביו, עבד, לטיפול בבית חולים ישראלי ולאחר מכן לשיקום בבית חולים ביריחו. כאשר יוסרא יצאה ללוות את בנה היא לא פגשה שם רק את סמאח ואחמד, אלא גם את בעלה, שנשאר לצד בנו בשנתיים שעברו. יוסרא נשארה עם בנה כשלושה חודשים. בביקור זה היא גם פגשה לראשונה את נכדה, בנה של סמאח, שנולד כשלושה חודשים קודם לכן. זו היתה הפעם האחרונה שיוסרא פגשה את נכדה. כאשר סמאח נכנסה שוב להיריון, לא הצליחה יוסרא לקבל היתר כדי לבקר אותה. סמאח ואמה נפגשו שוב עוד פעם אחת, בדצמבר, 2014. סמאח קיוותה לקבל היתר כניסה לעזה כדי להשתתף בחתונת אחיה, אולם קיבלה את ההיתר רק שבועיים לאחר החתונה.

יוסרא ועבד מדברים עם בתם בטלפון ובסקייפ, ואומרים שזה מקל על הגעגועים. יוסרא חולמת על מעבר בטוח שיאפשר לה לפגוש את בתה ונכדיה כאשר ירצו. בתחילת 2015 הצליח עבד לקבל היתר סוחר, ומאז ביקר בחברון פעם אחת אך לא פגש את סמאח. הוא מנסה לקבל היתר עבור אשתו, אבל בחוסר הצלחה. שניהם קיוו שבתם תצליח לקבל היתר כניסה לעזה, אבל עד כה נסיונות בתם עלו בתוהו.

סמאח זחאלקה (אבו-סידו), בתם של עבד ויוסרא, עם ילדיה זינה ועבד אל-רחמן בביתה בג'נין. צילום: אלכס ליבק
סמאח זחאלקה (אבו-סידו), בתם של עבד ויוסרא, עם ילדיה זינה ועבד אל-רחמן בביתה בג'נין. צילום: אלכס ליבק

הגדה המערבית | סמאח, בתם של יוסרא ועבד אבו-סידו

סמאח, בת 38, ילידת עזה, מתגוררת בג'נין עם בעלה ראיד, (44), ושני ילדיהם, עבד אל-רחמן (5), זינה (3). סמאח רכזת פרויקטים בארגון World vision; ראיד, יליד הגדה, מרצה באוניברסיטה הפתוח אל קודס.

סמאח וראיד נפגשו ברמאללה. אחרי שלמדה סיעוד באוניברסיטה האיסלאמית בעזה, היא מצאה עבודה כאחות בבית החולים הירדני ברצועה ובארגון הבינלאומי Action Against Hunger. כנראה בזכות עבודתה בארגון, הצליחה סמאח לקבל היתר יציאה לכנס שהתקיים ברמאללה, ושם פגשה את ראיד. הם התאהבו במקום. היא התעקשה שהוא האיש שאיתו תעביר את חייה, ולשם כך עברה לגדה המערבית. מעט אחר כך, חמאס השתלט על הרצועה וישראל הידקה את מגבלות התנועה אל עזה ומתוכה. הוריה נעדרו מהחתונה ולא ביקרו בביתה מעולם.

עבד אל-רחמן, בנה של סמאח בביתם בג'נין. צילום: אלכס ליבק
עבד אל-רחמן, בנה של סמאח בביתם בג'נין. צילום: אלכס ליבק

סמאח היא אחות במקצועה, אך עובדת כיום כרכזת פרויקטים בארגון הבינלאומי World Vision. בעלה, ראיד, מחזיק בתואר שני בטכנולוגיית מידע והנדסת אלקטרוניקה. בחתונתם לא השתתף אף לא בן משפחה אחד שלה. הם נעדרו מלוויות סבתה ובן-דודה בעזה; הם החמיצו את לידת אחייניה ואת מסיבת סיום הלימודים של אחיה.

בשנותיה הראשונות בג'נין חששה סמאח לצאת מהעיר, שכן בתעודת הזהות שלה נכתב שהיא תושבת עזה, והרשויות הישראליות עלולות היו לגרשה לרצועה. בשנים האחרונות הצליחה לשנות את מענה הרשום לגדה המערבית.

היא פגשה את אמה פעמיים מאז שיצאה מעזה. פעם אחת  ב-2011. אמה, יוסרא, התלוותה לאחיה, שנפצע בעימות בין פתח לחמאס, ועבר שיקום ביריחו. ב-2013 נסעה סמאח למצרים, בתקווה שתוכל להיכנס לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם באותה תקופה מצרים החליטה לסגור את המעבר ולהגביל את תנועת האנשים בו, וסמאח איבדה את ההזדמנות הזו. בסוף ביקשה סמאח היתר מהרשויות הישראליות, בתקווה להשתתף בחתונת אחיה. ההיתר התקבל, אולם באיחור, וסמאח נכנסה לעזה שבועיים לאחר שאחיה התחתן.