ממלכת הממתקים שבעזה

איך אפשר לייצר ממתקים וגלידות במציאות של סגר, מלחמות, עוני ומגבלות? צפו בסרטון אנימציה של גישה על מפעל ממתקים בעזה שיכול, וקיראו על האדם ששימש השראה לסרט

המשך
חלק 1
תילבאני – הסיפור האמיתי

הילדה נור היא דמות בדיונית, אבל מוחמד תילבאני, בעליו של מפעל הממתקים, הוא אדם אמיתי לגמרי, תעשיין מוביל בכלכלה הפלסטינית. בתולדות חייו משתקפים האירועים שעיצבו את האזור הזה בשבעת העשורים האחרונים. עשר השנים האחרונות, שנות הסגר הישראלי, היו הקשות בחייו המקצועיים. תילבאני ייסד את מפעל אל-עוודה ("השיבה") לפני 40 שנה. כל ילד בעזה מכיר את טעם הגלידות, הוופלים והביסקוויטים שנמכרים בקיוסקים ובחנויות ברחבי הרצועה. החברה לא מפסיקה להתחדש ולהתעדכן, ומוציאה מוצרים חדשים כל העת.

מוחמד תילבאני נולד ב-1952 במחנה הפליטים אל-מע'אזי שברצועה, בן למשפחה מהאזור שבו יושבת היום נתיבות. הוריו הגיעו לעזה כפליטים ב-1948. אחרי מלחמת 67' ופתיחת הגבול לישראל בשנות ה-70, תילבאני יצא, כמו עשרות אלפי צעירים מעזה, לעבוד בישראל. ב-1977 השתמש בחסכונות מעבודתו כפועל בניין ואחר כך כקבלן, כדי לפתוח מפעל ביתי לממתקים, לא הרבה יותר מכמה מגשים וקערות שבהם ייצרו סוכריות, עטפו אותן ומכרו לחנויות בעזה.

ב-1980 הצליח לקנות כמה מכונות ישנות בישראל, ופתח מפעל של ממש בעיירה דיר אל-בלח'. הוא החל לייצר ופלים, סוכריות ובהמשך גם קרמבו, במבה ועוד מוצרים. בשנת 2000 קנה מפעל גלידות והתחיל בייצור גלידה וארטיקים. בשיאו העסיק 400 עובדים, מכר 60 אחוזים מתוצרתו בגדה וחמישה אחוזים בישראל.

ב-30 במאי 2007 יצאה המשאית האחרונה ממפעל אל-עוודה לגדה המערבית. מאז החמירה ישראל את הסגר, וביוני אותה שנה, בתגובה להשתלטות בכוח של חמאס על הרצועה, הופסק השיווק לגדה ולישראל, ולא חודש עד היום. ישראל עדיין אוסרת מכירה של מזון מעובד מעזה בגדה ובישראל. למעשה, בין השנים 2007 ל-2014 יצאו רק שתי משאיות נושאות סחורה מעזה לגדה, שתיהן הועמסו בחטיפי תמרים תוצרת אל-עוודה, שחולקו בין תלמידי בתי ספר בגדה, יוזמה של אונר"א, שאושרה על ידי ישראל כמחווה יוצאת דופן. הסגר העיב על שאפתנותו של תילבאני, אך לא הצליח לדכא אותה. ביוני 2014, למשל, הוציא משלוח של ביסקוויטים לאיטליה רק כדי שיוכל ללמוד איך להפעיל מכונות אריזה שרכש למפעל. היה פשוט יותר להוציא משלוח עקר לחו"ל מאשר לקבל אישור ישראלי להכניס טכנאי איטלקי להדרכה בעזה.

בשלהי יולי 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן" ספג המפעל של תילבאני פגיעה ישירה. בשל המחסור במים, קשה היה לכבות את האש והמפעל בער במשך יומיים. בגלל הקשיים במעבר כרם שלום, נהג תילבאני לרכוש מראש חומרי גלם לשישה חודשים. הכל אבד באש. נהרסו מכונות ונשרפו אלפי ליטרים של דלק, שנועד לגנרטורים המשמשים את בית החרושת בזמן הפסקות חשמל.

 

 

ראיון שנערך עם תילבאני לערוץ 1 בשנת 2015, אחרי שחלק מהמפעל שלו הושמד בהפצצה של חיל האוויר ב-2014. 

 

היום, בגיל 65, הוא עדיין מתאמץ להתפתח ולהתחדש, במוצרים ובשיטות ייצור, ולפתח שווקים חדשים. בימים אלה הוא יוזם הקמה של מפעל חדש בחברון, שיאפשר לו לחזור ולשווק בגדה. מכיוון שאינו מצליח להכניס מרכיבים להקמת קווי ייצור חדשים, ובשל האיסור של ישראל על שיווק מזון מעובד תוצרת עזה בגדה, זאת למעשה האופציה היחידה שעומדת בפניו לחזור לשווקים בחלק השני של הטריטוריה הפלסטינית. ההשקעה העצומה הזאת מעוררת חשש אפילו אצל תעשיין למוד-קרבות כתילבאני: "מה יקרה אם ישללו לי את אישור היציאה? איך אנהל אז את המפעל החדש?". הוא מתאר את המאמץ, ההרואי כמעט, לבנות ולהרחיב עסק כלכלי, ולספק פרנסה לעובדים רבים, בתנאי חוסר ודאות קשים כל כך. הישרדות המפעל תלויה בחופש התנועה של הבעלים, וזה תלוי ברצונה הטוב של ישראל. אם תרצו, אל-עוודה ותילבאני הם משל לכלכלה הפלסטינית ולחייהם של תושבי עזה בכלל.

בניגוד לדמות בסרטון, לתילבאני יש יורש. אחד מ-13 ילדיו מנהל איתו את המפעל (בן אחר לומד הנדסה בחו"ל). הבן נהג להצטרף לאביו לנסיעות בין עזה לגדה ולחו"ל, עד שבשנה שעברה ישראל שללה את היתר הסוחר הבכיר שלו והכריזה שחלה עליו "מניעה ביטחונית", שחוסמת אותו מלנוע מחוץ לרצועה. מדוע? איש לא יודע ואין את מי לשאול. מאז, האב נאלץ לנהל את העסקים מחוץ לעזה בעצמו, לנסוע יותר, חרף גילו. כבן דמותו המצויר, אין לו כוונה לוותר. "אני לא אוהב דם, ואני לא אוהב מלחמות, אני אוהב לבנות דברים," חוזר מוחמד תילבאני ואומר לנו בעברית רהוטה.

לילדים כמו נור, לבני דמותה האמיתיים, מגיע עתיד אחר מזה שמוצע להם עכשיו. האוכלוסייה הצעירה בעזה מורכבת מילדות עם חלומות גדולים, מילדים ברוכי כישרונות, ממנהלות מפעלים, רופאות, מהנדסות, אמנים, מורים, ספורטאיות ומוזיקאים לעתיד. כל הפוטנציאל הזה יכול להתממש לטובת החברה הפלסטינית ולטובת תושבות ותושבי האזור כולו. מה שעומד בדרך אינו גזירת שמים אלא מדיניות הסגר הישראלית הכושלת, שיש עדיין מי שמאמינים בטעות כי מניעים ביטחוניים עומדים מאחוריה, בעוד שלמעשה היא סותרת את התפישה הביטחונית של המערכת שמפעילה אותה. אין צדק ואין תבונה בהצבת חיץ בין אנשים צעירים לחלומותיהם. ואחרי 50 שנות כיבוש ועשר שנות סגר, אין רגע נכון יותר מעכשיו לשנות את כל זה.

חלק 2
הסרטון – והמציאות
הסרטון – והמציאות

רצועת עזה יושבת במרחק נסיעה קצר מערי המרכז של ישראל. ארובות תחנת הכוח שליד אשקלון נראות כמעט מכל מקום ברצועה, ובסמוך לגדר נצפים בעין בלתי מזוינת גגות יישובי עוטף עזה. כשהזדהמו מי הים בעזה, תוצאה של הזרמת ביוב שלא טופל בשל המחסור החמור בחשמל, נסגרו שניים מחופי אשקלון. מציאות החיים בערים הקרובות כל כך כה שונה, אך גורלן לא ניתן להפרדה.

סבתה של נור, הילדה גיבורת הסרטון, מתגוררת בגדה המערבית. פגישה בין בני משפחה שמפוצלים בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית, בלתי אפשרית תחת הסגר הישראלי אלא בנסיבות מיוחדות כמו חתונה, מחלה קשה או, חלילה, מוות של בן משפחה מדרגה ראשונה. אירוח נינוח של סבתא מהגדה הוא רק פנטזיה עבור ילדות כמו נור.

רוב תושבי עזה לא יכולים לצאת ממנה כלל. ישראל לא מאפשרת לעזה לקיים שדה תעופה או נמל ימי. יציאה לחו"ל לצורך לימודים, עסקים, השתלמות מקצועית או איחוד משפחות דורשת היתר ישראלי ונתקלת במשטר היתרים מחמיר וחמוץ. מעבר רפיח סגור רוב הזמן מאז אמצע 2013.

רשת החשמל בעזה מדורדרת כבר שנים. לפני משבר החשמל, שפרץ באפריל 2017, היו התושבים מקבלים שמונה שעות אספקה רצופה שלאחריהן שמונה שעות ניתוק. באפריל, הדלק להפעלת תחנת הכוח המקומית אזל, ובשל סכסוך פוליטי פנים-פלסטיני לא נרכש דלק חדש ולכן הושבתה התחנה לכמה שבועות. ביוני החליטה ישראל להיעתר "לבקשת הרשות הפלסטינית" וצמצמה את כמות החשמל שהיא מוכרת לרצועה, כך שגם עם החשמל מהתחנה, שחזרה לפעול בינתיים עם דלק שנרכש במצרים, תושבי עזה מקבלים לא יותר מארבע שעות חשמל על כל 12 שעות נתק לכל הפחות. כך במפעלים ובבתי החולים, בבתי הספר ובחנויות, וכמובן שבבתים.

מאז הטלת הסגר, ב-2007, ועד 2014, לא התאפשר כלל שיווק של תוצרת עזה בשווקיה הטבעיים והקרובים בישראל ובגדה המערבית. לאחר הפסקת הלחימה בקיץ 2014 מאפשרת ישראל לשווק סחורות מסוימות במגבלות ידועות מראש בשווקים אלה. מזון מעובד לא נכלל ברשימות אלה ולכן מוחמד תילבאני לא יכול למכור את מרכולתו שוב בגדה. כמוהו, תעשיינים רבים מתקשים לפרוח תחת המגבלות, ובוודאי שהמצב הזה רחוק מלעודד כניסה של משתתפים חדשים למגזר היצרני.

האוכלוסיה בעזה צעירה מאוד: 42 אחוזים ממנה הם ילדות וילדים מתחת לגיל 15. בין הצעירים האלה רבים מספור, בדיוק כמו נור הבדיונית, שאפתנים ובעלי יוזמה ודמיון. הם יכולים לבנות עתיד אחר לחלוטין לעזה ולאזור כולו, אם תיושם מדיניות שתאפשר להם לפרוח. סיפור הפגיעה הישירה במפעל, אמיתי לגמרי.

חלק 3
עשר שנות סגר
עשר שנות סגר
2007-2017
2007
ישראל מכריזה על עזה כעל 'ישות עויינת' בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ומטילה עליה סגר. ישראל מאמצת נוסחאות לחישוב רף המזון המינימלי שצריך להיכנס לרצועה כדי להימנע ממשבר הומניטרי, מצמצמת לזמן מה את כמות הדלקים והחשמל הנמכרים לעזה, ומגבילה את מרחב הדיג מחופי הרצועה לשלושה מיילים ימייםt
2008
מבצע עופרת יצוקה מתחיל בדצמבר. תחנת הכוח מופצצת שוב. פגיעה קשה בבבתי מגורים ומימשל ובתשתיות חשמל, ביוב ומים בנוסף למאות הרוגים
2009
ישראל מפרסמת נוהל שאוסר למעשה על פלסטינים מעזה לעבור לגדה המערבית לצורך איחוד משפחות.
2010
במאי, השתלטות חיל הים על הספינה הטורקית מאווי מרמרה מסתיימת בהריגתם של תשעה מפעילי המשט. לחץ בינלאומי וחקירות בעקבות האירוע. ישראל מבטלת את מרבית ההגבלות על הכנסת מוצרים אזרחיים לרצועה, למעט פריטים "דו שימושיים" ומתירה כניסת חומרי בניין עבור אירגונים בינלאומיים בלבד. מתחיל יצוא מוגבל מעזה לחו"ל.
2011
לאורך השנה מתגברת מאוד פעילות ההברחה במנהרות בין סיני לעזה. הפעילות במעבר רפיח מתרחבת משמעותית והוא פתוח רוב הזמן למעבר תושבי עזה למצרים בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים.
2012
בנובמבר התחיל מבצע "עמוד ענן". לאחריו ישראל מגדילה את מרחב הדיג לשישה מיילים ימיים ומכריזה כי תתיר כניסת חקלאים למרחק של עד 100 מטר מהגבול.
2013
גילוי מנהרה בספטמבר ליד קיבוץ עין השלושה שם קץ לתקופה קצרה בה ישראל התירה כניסת חומרי בניין עבור המגזר הפרטי, וכניסתם נאסרת כליל. האבטלה מזנקת. במהלך השנה מצרים משמידה את רוב מנהרות ההברחה מסיני וסוגרת את מעבר רפיח לעיתים תכופות.
2014
ביולי מתחיל מבצע "צוק איתן", הקטלני וההרסני בסבבי הלחימה ברצועה. אחרי סיומו מוקם המנגנון לשיקום עזה. נכנסים חומרי בניין לרצועה, מורחבים מעט האישורים לביקורי משפחות ומבוטל האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית.
2015
ישראל מתירה שיווק מוגבל בתחומה של תוצרת חקלאית מהרצועה עבור יהודים המקפידים על שנת השמיטה. מעבר רפיח היה פתוח ל-32 ימים לא רצופים בלבד במשך השנה.
2016
במרץ, ישראל מטילה איסור על הכנסת מלט למגזר הפרטי ברצועה למשך חודשיים כמעט. במהלך השנה מבוטלים אלפי היתרי סוחר לסוחרים מעזה ונמנע מעבר שלהם לישראל או לגדה. המניעות הביטחוניות מתגברות.
2017
בששת החודשים הראשונים של השנה רואים מגמה של הידוק הסגר וירידה חדה במספר היציאות של פלסטינים דרך מעבר ארז, ובעיקר יציאות של סוחרים.