עזה מבפנים

למעלה מ-40 אחוזי אבטלה, הפסקות חשמל ממושכות, מחסור חמור במים נקיים, כמו גם בכיתות לימוד ובהזדמנויות כלכליות; אוכלוסייה צעירה מאוד, משכילה ובעלת פוטנציאל; והסגר, שמעכב שינוי לטובה. כך נראים היום החיים ברצועת עזה

המשך

מאז בוצעה תוכנית ההתנתקות, בשלהי קיץ 2005, ישראלים רבים מניחים שבכך ניקתה ישראל את ידיה מרצועת עזה ואין לה עוד אחריות לנעשה שם. אלא שישראל מוסיפה למנוע יציאה וכניסה לעזה מהים ומהאוויר ושולטת על כל המעברים הקרקעיים לרצועה, פרט לאחד, מעבר רפיח. ישראל לוקחת על עצמה לסרוק ולמיין את כל הסחורה שמבקשים להכניס לעזה, ודורשת לדעת לאיזו מטרה נועדה, מי הנמענים ומי המממנים. ישראל מחליטה מה מתוצרת עזה יימכר, כמה, היכן ומתי. ישראל גם מחליטה כמה חשמל יימכר לרצועה, ומקצצת באספקתו כרצונה. זאת לא התנתקות; זאת שליטה, מרחוק, יחסית.

תקציר הפרקים האחרונים

ב-11 בספטמבר 2005 הסיגה ישראל את אחרון חייליה מרצועת עזה. ב-2007, לאחר שחמאס השתלט בכוח על הרצועה, הכריז הקבינט המדיני-ביטחוני על עזה כעל "שטח עוין" והחמיר דרמטית את המגבלות על תושביה: כניסת הסחורות צומצמה למינימום, שנועד רק למנוע משבר הומניטרי; הוצאת סחורה לצרכי שיווק נאסרה כליל; הוגבלה כניסת דלקים והוגבלה מאוד תנועת אנשים בין עזה לגדה המערבית ולישראל, תנועה שכבר שנים היתה מצומצמת ממילא.

ברבות השנים התפתחה דוקטרינה, שגורמים בצבא כינו "מדיניות הבידול", ומהותה מאמץ לנתק את עזה מהגדה המערבית: להכביד על הקשרים בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית, שלא רק שהיו אמורים להרכיב את המדינה הפלסטינית לפי החלטות בינלאומיות והסכמים, אלא גם חולקים ביניהם שפה, תרבות, כלכלה וקשרי משפחה. גורמי ביטחון הסבירו בעבר שמדיניות הבידול נועדה ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית, אך בפועל המדיניות פוגעת, למשל, בגורמים בחברה האזרחית בעזה. סטודנטים מעזה אינם יכולים ללמוד באוניברסיטאות הגדה המערבית; נמנע מעבר של צוותים רפואיים, של אקדמאים ושל מומחים טכניים, גם לא לצורך השתלמויות והכשרות. משפחות לא יכולות להיפגש, אלא בנסיבות קיצוניות – חתונה, מוות או מחלה סופנית – ומי שרשאים לבקש היתר לנוע בנסיבות אלה, הם רק בני משפחה מדרגה ראשונה.

כמה מגבלות הוסרו או השתנו עם השנים, מיד נפרט, אבל העיקרון נותר על כנו. זאת למרות שבעליל המגבלות לא השיגו את מטרתן המקורית, "הפלת החמאס", ולא מנעו ירי רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה בישראל. המגבלות כן דרדרו את המצב ברצועה עד שמומחי האו"ם טוענים שבלא התגייסות מידית ומסיבית, עד 2020 בני אדם לא יוכלו לחיות עוד בעזה.

לחצו על המפה להגדלה

חלק 1
מעבר אנשים
מעבר אנשים

קודם כל בני אדם

מעבר ארז. צילום: קארל שמברי
מעבר ארז. צילום: קארל שמברי

כיום, רק שני מעברים משמשים לתנועת אנשים מעזה ואליה: רפיח למצרים וארז לישראל. כאשר מעבר רפיח סגור –  ומאז קיץ 2013 הוא סגור רוב הזמן – מעבר ארז, שבשליטת ישראל, הוא השער הבלעדי שדרכו ניתן לצאת מעזה או להיכנס אליה. הוא גם הדרך הקצרה ביותר אל הגדה המערבית.

רק כ-6,300 יציאות של פלסטינים נרשמו בממוצע במעבר ארז מדי חודש במחצית הראשונה של 2017, בהשוואה ללמעלה מחצי מיליון יציאות של פועלים פלסטינים דרכו בחודש שקדם לאינתיפאדה השנייה, בשנת 2000. מעבר דרך ארז כפוף לאישור ביטחוני, שמפרש בצמצום רשימת קריטריונים צרה ומשתנה – מאז תחילת 2016 הוא אקראי עוד יותר. מאות תושבים שמחזיקים בהיתרים נדחים בהגיעם אל ארז. אלפים מקבלים הודעה שההיתר שלהם נשלל בשל "מניעה ביטחונית", ללא נימוקים נוספים, גם כשמדובר בסוחרים מוכרים, שיצאו ונכנסו במשך שנים וסחרו (רכשו) בישראל. מנתונים ששחרר מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) נראית נפילה מ-80 אחוזים של תשובות חיוביות לבקשות להיתרי מעבר ב-2014 ל-46 אחוזים ב-2016.

המעבר מתאפשר בעיקר למי שמחזיקים באישור סוחר, חולים ומלוויהם, ו"מקרים הומניטריים חריגים". זהו.

למה לא דרך מצרים?

נקודת הגבול בין רצועת עזה למצרים היא מעבר רפיח. מאז נפל שלטון מובארק, ב-2011, ועד אמצע 2013, רפיח היה מעבר מרכזי עבור תושבי עזה: הוא היה פתוח רוב השנה ומדי חודש נרשמו בו כ-40 אלף כניסות ויציאות. המצב השתנה ביולי 2013, כשעלה א-סיסי לשלטון. מאז המעבר סגור רוב הזמן: ב-2016 הוא נפתח ליציאה מעזה ל-42 ימים לא רצופים בלבד, ונספרו בו רק 3,520 כניסות ויציאות חודשיות בממוצע. במחצית הראשונה של 2017 המעבר נפתח ל-11 ימים לא רצופים

סגירת מעבר רפיח חידדה את מידת האחריות הישראלית: אם בעבר יכלו סטודנטים מהרצועה  לצאת ללימודים בחו"ל דרך רפיח, כיום הם תלויים בהיתר ישראלי, כדי לצאת דרך ישראל לירדן, ומשם להמשיך. שר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ניסח זאת כך ב-2015: "רצועת עזה של היום תלויה במדינת ישראל. המוצא של עזה לעולם הוא דרכנו".

6,302
יציאות דרך מעבר ארז (ממוצע חודשי, מחצית ראשונה 2017)
היציאות מוגבלות לרשימת קריטריונים צרה מאד וגם העומדים בקריטריונים צריכים לעבור בדיקות ביטחוניות. לעיתים קרובות, בעלי היתרים מוחזרים לאחור לאחר שכבר עשו את כל ההכנות לצאת מעזה
500,000
ממוצע יציאות חודשי בשנת 2000
עד פרוץ האינתיפאדה השניה עברו במעבר ארז עשרות אלפי פלסטינים מדי יום לעבודה בישראל ולצרכים אחרים
2,646
יציאות וכניסות דרך רפיח (ממוצע חודשי, מחצית ראשונה 2017)
במחצית הראשונה של 2017 המעבר פעל רק 16 ימים
40,000
יציאות וכניסות ברפיח. ממוצע חודשי ב-2013
במחצית הראשונה של 2013, כשמעבר רפיח פעל כסדרו, נרשמו בו עשרות אלפי כניסות ויציאות מדי חודש
46%
מבקשות היתרי היציאה דרך ארז אושרו ב-2016
לעומת למעלה מ-80% שאושרו ב-2013. קרוב למחצית מ"היתרי הסוחר" למעבר בארז בוטלו או לא חודשו

 

 

חלק 2
מעבר סחורות
מעבר סחורות

מי מפחד מלוחות עץ?

מעבר הסחורות הפעיל היחיד אל ומתוך הרצועה כיום הוא כרם שלום, שבדרום הרצועה, והוא בשליטתה המלאה של ישראל. מאז הטלת הסגר, ב-2007, ועד 2010, אירוע משט המאווי מרמרה, אסרה ישראל על כניסת רשימה ארוכה של סחורות אזרחיות לרצועה, בהן כוסברה, נייר טואלט, צעצועים ושוקולד. למעשה, הרשימה, שמעולם לא פורסמה רשמית, מנתה פריטים המותרים בכניסה לרצועה – השאר היו אסורים. כיום מתירה ישראל לרוב הסחורות להיכנס, אך מגבילה מאוד, עד אוסרת, כניסת פריטים שהיא מגדירה "דו-שימושיים", כלומר, שיכולים, לשיטתה, לשמש גם למטרות צבאיות. הרשימה הזאת ארוכה ועמומה, כוללת פריטים כמו ציוד רפואי, ציוד תקשורת ולוחות עץ, וקיומה ממשיך את המגבלות הקשות על הסיכוי לפיתוח כלכלי של הרצועה.

ברשימת הפריטים ה"דו-שימושיים" גם חומרי בניין בסיסיים כמו מלט וברזל, שישראל טוענת כי הם עשויים לשמש לבניית מנהרות. כיום, מלט וברזל מוכנסים לעזה כמעט בלעדית במסגרת מנגנון תיאום כניסת חומרי בניין לשיקום הרצועה וסחורות, שהוקם על פי דרישת ישראל, מול הרשות הפלסטינית ובפיקוח האו"ם, בעקבות מבצע "צוק איתן" (מנגנון ה-GRM).

ישראל היא הגורם המאשר כל תוכנית בנייה ברצועה, כמו גם את רשימת הסוחרים, המפיצים והקבלנים. כאשר הדברים אינם לרוחה, היא משעה כניסת חומרי בניין ומבטלת רישיונות של סוחרים ובעלי מפעלים ללבנים, למשל.

עזה: כרוניקה של סגר
1947-2016 הזיזו את הסרגל שמאלה לסקירה היסטורית
29.11.1947
אישור תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. רצועת עזה נכללת בתחומי המדינה הפלסטינית
15.04.1948
הכרזת מדינת ישראל ומלחמת 1948. במהלך המלחמה, פליטים פלסטינים רבים מאזור המרכז והדרום מתרכזים בעזה
24.02.1949
נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, שמשאיר את הרצועה תחת שלטון צבאי מצרי
05.06.1967
ישראל כובשת את עזה במהלך מלחמת ששת הימים
01.01.1972
היתר יציאה כללי מאפשר לפלסטינים מעזה ומהגדה להיכנס לתחומי ישראל במשך היום ולעבוד בה.
09.12.1987
פורצת האינתיפאדה הראשונה בתחילה בעזה ואז בגדה המערבית. בשנים הבאות האלימות תתפשט ותחריף (תמונה: עזה, דצמבר 1987. צילום: ענת סרגוסטי)
10.02.1991
מבוטל היתר היציאה הכללי, מגבלות התנועה על תושבי הרצועה הופכות למשמעותיות מאד
04.05.1994
בעקבות הסכמי אוסלו נחתם הסכם קהיר להעברת אזורי עזה ויריחו לשליטה פלסטינית
01.01.1995
ישראל מקימה גדר סביב רצועת עזה
25.10.1999
נפתח המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית
27.09.2000
פורצת האינתיפאדה השניה. המעבר הבטוח נסגר. הגבלות משמעותיות מוטלות על התנועה במעבר ארז. ישראל סוגרת את שדה התעופה של עזה. נאסר על סטודנטים מעזה לצאת ללימודים בגדה המערבית.
11.09.2005
מושלמת תכנית ההתנקות והצבא הישראלי יוצא מתחומי הרצועה לאחר 38 שנה. מוטלות הגבלות על הסחר עם עזה
15.11.2005
נחתם הסכם המעברים. ההסכם נותן לישראל שליטה רבה במעבר אנשים מהרצועה ואליה
25.01.2006
תנועת החמאס זוכה ברוב בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנערכות בעזה ובגדה המערבית. שלושה חודשים אחר כך, ישראל אוסרת על פועלים מעזה להיכנס לתחומה ומגבילה את המעבר בארז למקרים הומניטריים חריגים
26.06.2006
החייל גלעד שליט נשבה בידי ארגונים פלסטיניים ומוחזק בעזה. יומיים אחר כך מתחיל מבצע גשמי קיץ, הכניסה הקרקעית הישראלית הראשונה לרצועה לאחר ההתנתקות. במהלך הלחימה מופצצת תחנת הכוח של עזה
19.09.2007
ישראל מכריזה על עזה כעל 'ישות עויינת' בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ומטילה עליה סגר. ישראל מאמצת נוסחאות לחישוב רף המזון המינימלי שצריך להיכנס לרצועה כדי להימנע ממשבר הומניטרי, מצמצמת לזמן מה את כמות הדלקים והחשמל הנמכרים לעזה, ומגבילה את מרחב הדיג מחופי הרצועה לשלושה מיילים ימיים
27.12.2008
מבצע עופרת יצוקה. תחנת הכוח מופצצת שוב. פגיעה קשה בבבתי מגורים ומימשל ובתשתיות חשמל, ביוב ומים בנוסף למאות הרוגים
01.01.2009
ישראל מפרסמת נוהל שאוסר למעשה על פלסטינים מעזה לעבור לגדה המערבית לצורך איחוד משפחות
31.05.2010
השתלטות חיל הים על הספינה הטורקית מאווי מרמרה מסתיימת בהריגתם של תשעה מפעילי המשט. לחץ בינלאומי וחקירות בעקבות האירוע. ישראל מבטלת את מרבית ההגבלות על הכנסת מוצרים אזרחיים לרצועה, למעט פריטים "דו שימושיים" ומתירה כניסת חומרי בניין עבור אירגונים בינלאומיים בלבד. מתחיל יצוא מוגבל מעזה לחו"ל.
10.07.2011
חיל האוויר מפציץ מנהרה בעזה. לאורך השנה מתגברת מאוד פעילות ההברחה במנהרות בין סיני לעזה. הפעילות במעבר רפיח מתרחבת משמעותית והוא פתוח רוב הזמן למעבר תושבי עזה למצרים בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים
14.11.2012
מבצע "עמוד ענן". לאחריו ישראל מגדילה את מרחב הדיג לשישה מיילים ימיים ומכריזה כי תתיר כניסת חקלאים למרחק של עד 100 מטר מהגבול
13.10.2013
גילוי מנהרה ליד קיבוץ עין השלושה שם קץ לתקופה קצרה בה ישראל התירה כניסת חומרי בניין עבור המגזר הפרטי, וכניסתם נאסרת כליל. האבטלה מזנקת. במהלך השנה מצרים משמידה את רוב מנהרות ההברחה מסיני וסוגרת את מעבר רפיח לעיתים תכופות
08.07.2014
מבצע "צוק איתן", הקטלני וההרסני בסבבי הלחימה ברצועה.
אוגוסט 2014
הפסקת אש מסיימת את סבב הלחימה. מוקם ה-GRM ונכנסים יותר חומרי בנייה לעזה. מורחבים מעט האישורים לביקורי משפחות בגדה. בנובמבר מבוטל האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית.
01.03.2015
ישראל מתירה שיווק מוגבל בתחומה של תוצרת חקלאית מהרצועה עבור יהודים המקפידים על שנת השמיטה. מעבר רפיח היה פתוח ל-32 ימים לא רצופים בלבד במשך השנה
מרץ 2016
ישראל מטילה איסור על הכנסת מלט למגזר הפרטי ברצועה למשך חודשיים כמעט. במהלך השנה מבוטלים אלפי היתרי סוחר לסוחרים מעזה ונמנע מעבר שלהם לישראל או לגדה. המניעות הביטחוניות מתגברות.

הגורם הקריטי לפיתוח כלכלי

לקראת סוף 2014 ישראל הודיעה שהיא מסירה את אחת המגבלות הכלכליות המכבידות שהוטלו על הרצועה: האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית ובישראל. בנובמבר 2014 יצאה לראשונה זה שבע שנים משאית נושאת סחורה מעזה לעבר שוקי חברון. אחריה שווקו בגדה גם עץ, טקסטיל ותוצרת חקלאית מעזה, ובמרץ 2015 התירה ישראל מכירת עגבניות וחצילים מהרצועה בשטחה, למשך שנת השמיטה. האישור נמשך גם לאחר שנת השמיטה, אך מבחר הירקות המותרים לשיווק לא גדל.

עד 2007 ישראל והגדה המערבית היו השווקים העיקריים של סחורה מרצועת עזה, ונמכרו בהן כ-85 אחוז מהסחורות שיצאו מהרצועה. אחרי 2007, ישראל איפשרה שיווק של תוצרת עזתית אך ורק בחו"ל, ומשאיות ספורות עזבו את הרצועה מדי חודש, בדרך כלל מטעם פרויקטים מסובסדים. סגירת השווקים הטבעיים היוותה את אחד הגורמים המרכזיים לשיתוק הכלכלי ברצועה, לקריסת עסקים רבים ולאבטלה הגבוהה, שהובילו בתורם לתלות משמעותית בסיוע הומניטארי.

השיווק הנוכחי מעזה רחוק מלספק. הוא עדיין קטן ומהוסס, עומדים בפניו מכשולים שמקשים עליו להיות רווחי ולשתף רבים יותר בעשייה – אבל הוא עדיין מסמן תקווה של רבים ברצועה ובקהילה הבינלאומית התומכת, תקווה שבחלוף שלוש שנים, רחוקה מלהתממש. מאז הטלת הסגר ביוני 2007 ועד סוף 2014 יצאו 14.7 משאיות בממוצע בחודש מהרצועה. במחצית הראשונה של 2017 יצאו בממוצע מדי חודש 270 משאיות סחורה מעזה. זאת לעומת יותר מ-1000 משאיות בממוצע חודשי בחודשים שלפני הטלת הסגר.

מלפפונים מעזה בדרכם לישראל. מאז 2015 ישראל מתירה שיווק מוגבל של ירקות מהרצועה בתחומה. צילום: גישה
חלק 3
אוויר, ים ויבשה
אוויר, ים ויבשה

 

סירות דייגים בעזה. הדיג הפך למלאכה מסוכנת. צילום: גישה

השליטה של ישראל ברצועה אינה עוצרת במעברי הגבול והסחורות. ישראל שולטת גם במרחב הימי והאווירי של הרצועה, ואף על "אזור חיץ", שעליו הכריזה, בתוך שטח הרצועה. רוחב "אזור החיץ" 300 מטרים מהגבול, אך גורמים ישראליים רשמיים אומרים שחקלאים יכולים להגיע עד למרחק של כ-100 מטרים מהגבול, לאחר תיאום. "גישה" לא הצליח למצוא סימוכין לתיאום כזה. השליטה הישראלית סמוך לגדר אינה מסתכמת בירי לעבר חקלאים ואזרחים השוהים בו. בשלהי 2015 אישר צה"ל לראשונה שהוא מרסס את  השטחים הקרובים לגדר הגבול ברצועה בקוטלי עשבים, כדי להשאיר את האזור חשוף. הריסוס הזה פוגע ביבולים רבים במרחק גדול בהרבה מ-300 מטר ובפרנסת המגדלים, ואין לדעת מהי פגיעתו לטווח ארוך.

סגרו את הים

ישראל מגבילה את האזור המותר לדיג לעד שישה מיילים ימיים מחופי הרצועה: דייגים, שלטעם חיל הים הישראלי עוברים על הדרישה, נורים, סירותיהם מוחרמות, ולעתים הם נעצרים. הדיג בסמוך לחופי עזה הפך למלאכה מסוכנת. דיג-היתר באזור המצומצם שאיפשרה ישראל לאורך השנים הוביל לדלדול בשטחי הרבייה של הדגים ולהתמעטות הדגה.

ישראל אוסרת על בנייתו של נמל ימי שיאפשר תנועת סחורות ואנשים ואינה מאפשרת את שיקום שדה התעופה בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-2001.

חלק 4
אתגר השיקום
אתגר השיקום

כבר שנים מספר שגורמים פוליטיים וביטחוניים ישראלים, וגם הקהילה הבינלאומית, מדברים על "שיקום רצועת עזה". שיקום כזה נדרש מאוד. לא רק שסבבי הלחימה החוזרים, ובמיוחד זה הקטלני של 2014, גרמו להרס רב, עוד לפני תוכנית ההתנתקות עזה סבלה מתשתיות רעועות שאינן מתאימות לגידול באוכלוסיה או למאה ה-21. ישראל, ככוח כובש, לא השקיעה בתשתיות מתאימות ואף מקשה מאוד על אחזקתן ושכלולן בעזרת משטר מחמיר של אישורים ואיסורים. משבר החשמל אליו נכנסה הרצועה מאז אפריל 2017 מדגיש את החסך הזה

מזה שנים רבות שתושבי עזה חווים הפסקות חשמל ממושכות מדי יום. כמות החשמל שישראל ומצרים מוכרות לרצועה ומה שתחנת הכוח הבודדת בעזה יכולה לייצר בעצמה, לא מספיקה אף למחצית מהצורך. החסך הזה הוחמר משמעותית מאז אפריל 2017. תחילה נפסקה רכישת הדלקים לתחנת הכוח, בשל סכסוך בין עזה לרמאללה, מה שהשבית את התחנה. התחנה חזרה מאז לפעול, לפחות חלקית, בעזרת דלק שנרכש במצרים. אחר כך הודיעה הרשות הפלסטינית לישראל שהיא מקצצת ב-40 אחוזים את התשלום עבור החשמל שמסופק לעזה. ישראל, מצידה, הפחיתה ביוני 2017 את הכמות המועברת לרצועה באותו שיעור. מאז, תושבי עזה חיים עם בין ארבע לשש שעות אספקת חשמל ביממה. הדבר מביא כמובן לשיבוש חמור בחיי היומיום ואף מסכן חיים. בתי חולים נאלצו לסגור מחלקות; בהיעדר חשמל להפעלת מתקני טיהור, הים מזוהם בשפכים לא מטופלים; שכונות מוצפות בביוב בגלל שאין אנרגיה להפעלת משאבות ואספקת המים לבתים חסרה.

הלחימה במבצע "צוק איתן", בקיץ 2014, הניסה מבתיהם חצי מיליון בני אדם. לכמאה אלף מתוכם לא היה בית לחזור אליו. כמעט 12 אלף משפחות נותרו עד היום (שלהי 2016) ללא קורת גג קבועה משלהן. למעלה מ-150 אלף יחידות דיור נפגעו בלחימה, למעלה מעשרת אלפים נחרבו, זאת לצד מאות מבני ציבור, מפעלים ובתי עסק.

למרות התגייסות עולמית והצהרות של מחויבות מצד ישראל, שיקום ההרס בעזה עדיין רחוק מאד מהשלמה, והתשתיות, שהיו במצב נורא עוד קודם לסבב הלחימה האחרון, לא שוקמו ובוודאי שאינן במצב שמתאים לחיים במאה ה-21.

365 קמ"ר
שטחה של רצועת עזה
צפיפות האוכלוסיה ברצועה היא מהגבוהות בעולם: 5,154 איש לקילומטר מרובע
1.88
מיליון תושבים
על פי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה. בספטמבר 2016 גופי חדשות דיווחו על הולדת התינוק ה-2 מיליון ברצועה
70%
מהאוכלוסייה תלויים בסיוע הומניטארי
לפי הערכות של האו"ם. רוב הסיוע מתקבל בצורת הקצבות מזון.
41.1%
שיעור האבטלה (רבעון ראשון, 2017)
לעומת שיעור של 18.8% בגדה המערבית באותה תקופה
56.9%
שיעור אבטלת צעירים (רבעון ראשון, 2017)
שיעור האבטלה בקרב נשים באותה קבוצת גיל (15 עד 29) הגיע ל-80.1%
43%
מהאוכלוסייה מתחת לגיל 15
בני 65 ומעלה מהווים רק 2.4% מהאוכלוסייה בעזה

למרות התחייבויות ישראליות ובינלאומיות "לשקם את עזה", המשך הסגר, המגבלות על תנועת אנשים וסחורות והמחסור בחומרי בנייה  אינם מאפשרים שיקום אמיתי בקצב מספק. לא פיזי. לא כלכלי. לא אנושי. שיעור האבטלה בעזה עומד כבר זמן רב על מעל 40 אחוז, מהגבוהים בעולם. מתושבי עזה עדיין נמנעות במידה רבה הזדמנויות לרכוש השכלה נחוצה או הכשרה מקצועית מחוץ לגבולות הרצועה, לסחור (יש עדיין מגבלות כבדות על השיווק לישראל ועל הסחר עם הגדה המערבית), ובוודאי לנפוש, לטייל, או לבקר קרובי משפחה. הדבר משאיר גם את הכלכלה במצב הישרדותי – עם מעט אפשרות ליזמות ולשגשוג. זה מותיר את הציבור בעזה בתוך גבולות צרים, שאינם מאפשרים ליישם חלומות גדולים. או גם קטנים.

חלק 5
עמדת גישה
צילום: אדוארדו סוטרס ח'ליל
אב לשמונה מנשק את בתו שנולדה במהלך המלחמה ונקראה עזה. המשפחה נמלטה משכונת שג'עיה במהלך הלחימה.
צילום: אדוארדו סוטרס ח'ליל

מתוקף שליטתה הניכרת בהיבטים כה רבים של החיים ברצועת עזה, המשפט הבינלאומי מטיל על ישראל חובה לפעול כדי לאפשר חיים תקינים לתושבי הרצועה, כולל הימנעות מהגבלות תנועה על האוכלוסייה האזרחית ועל סחורות שאינן צבאיות. לצד חובה זו, עומדת לישראל הסמכות להחליט היכן וכיצד יעברו הסחורות והאנשים, וגם לקבוע הסדרי ביטחון סבירים ומידתיים כדי למנוע העברת אמצעי לחימה ופעילות צבאית אחרת. לפיכך, עמדת גישה היא שעל ישראל לאפשר תנועה חופשית של אנשים וסחורות, כך שייתכנו ברצועת עזה שגשוג כלכלי, הזדמנויות לפיתוח אישי ולחיי משפחה תקינים – כל זאת בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות.

לישראל אחריות לאפשר תנועה סדירה של אנשים וסחורות בין עזה לגדה, שעדיין חולקות כלכלה אחת, מערכת חינוך אחת, מערכת בריאות אחת, ואינספור קשרים משפחתיים, תרבותיים, עסקיים וחברתיים.