בספטמבר 2007, לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, הכריזה ממשלת ישראל על עזה כעל "ישות עוינת". הקבינט הביטחוני אימץ שורת סנקציות על כלל תושבי הרצועה, ובהן צמצום אספקת הדלק והחשמל, לצד הגבלות שונות על כניסה ויציאה של סחורות. ההגבלות על תנועת אנשים מעזה ואליה – שהחלו נוחתות כבר במהלך האינתיפאדה הראשונה, ב-1988, הוחמרו בשנות התשעים, ויותר עם יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005 – עוד הוחרפו.
עם השנים, ישראל נסוגה מחלק מהסנקציות הכלכליות נגד הרצועה. הוסרו מגבלות על אספקת חשמל ודלק; ב-2010, בעקבות משט המרמרה, הותר שוב להכניס את רוב הסחורות האזרחיות, כולל כאלה שהיו אסורות במשך שנים מסיבות עלומות, כמו כוסברה, עציצים ריקים וצעצועים; בסוף 2014, בעקבות מבצע "צוק איתן", החלו מאפשרים אפילו שיווק מוגבל של סחורה תוצרת עזה בגדה המערבית, ובתחילת 2015, גם בישראל. אולם בעוד המגבלות על תנועת סחורות לרצועה וממנה משתנות, רוב המגבלות החמורות על תנועת אנשים, נותרו בעינן.
שמונה שנים לאחר ההכרזה ההיא על עזה כעל "ישות עוינת", התנועה בין עזה לגדה עדיין מוגבלת בעיקר לחולים קשים ולמלוויהם, לרשימה של סוחרים מורשים ול"מקרים הומניטריים חריגים". ישראל עדיין מסרבת לאשר, למשל, לסטודנטים מעזה ללמוד בגדה, איסור ששריר מאז שנת 2000. סטודנטים מהרצועה שהתקבלו ללימודים בחו"ל מתקשים לקבל אישור לעבור דרך ישראל לירדן. מוגבלת גם יציאה לצורך השתלמויות, לכנסים ולהזדמנויות עסקיות בגדה; מַעֲבָר לצורך השתקעות אינו אפשרי, הלכה למעשה; לבני משפחה משני חלקי הטריטוריה הפלסטינית נותר רק סיכוי מסוים להיפגש בחתונות, בהלוויות ובמקרים מצערים של מצבים רפואיים מסכני חיים, וגם אז, רק בהתאם למידת הקרבה המשפחתית, בכפוף ליעילות הבירוקרטיה ובחסות טוב לבם של מנסחיה.
בגלל שהרצועה כל כך קטנה, למגבלות על תנועת סחורות יש השפעה מיידית, קלה לזיהוי, על אחוז האבטלה ועל שיעור הנזקקים לסיוע הומניטרי, כמו גם על מדדי צמיחה במשק ועל יכולת הקנייה של התושבים. השפעתן של המגבלות על תנועת אנשים, לעומת זאת, אינה קלה למדידה וקשה לכמתהּ. איש לא רושם את מספר הפעמים שאחים חיבקו את אחיותיהם, ואין גוף שיעריך כמה פגישות נותרו בין אישה מעזה לבין הוריה שבגדה, בטרם ילכו לעולמם.
בספטמבר 2013 יזם ארגון גישה סקר נרחב, שבחן את קשרי המשפחה בין תושבי עזה לתושבי הגדה וישראל. סוקרים מטעם המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר פגשו 1,270 איש בגדה ובעזה, ומצאו של-26 אחוז מתושבי עזה יש קרובים בגדה. לשבעה אחוז מתושבי הרצועה קרובי משפחה מדרגה ראשונה בגדה. בנוסף, לכ-15 אחוז מתושבי הרצועה קרובי משפחה בישראל ובמזרח ירושלים. בסך הכל, לכ-31 אחוז מתושבי הרצועה – מעל חצי מיליון איש – יש קרובי משפחה במזרח ירושלים, ישראל או הגדה המערבית. עבור רובם, פגישה עם בני משפחותיהם לא תתכן. הקריטריונים לתנועה צרים מדי. אחת לזמן מה, מקבל נכד היתר לפגוש את סבתו הגוססת; אישה תצא לחתונת אחיה. הקריטריונים ממילא אינם כוללים ביקור תנחומים, נגיד, אצל אח שחלילה מתה עליו אשתו.
מאות אלפים, לכן, נאלצים להסתפק בשיחות טלפון ובמראה העיניים שמאפשרות מצלמות רשת ותוכנות כמו סקייפ, במגבלות השעות שמאפשרת אספקת חשמל המקרטעת בעזה.
עד אמצע 2013, התאפשר לתושבי עזה בעלי אמצעים לפגוש קרובי משפחה במצרים או בירדן. ביולי 2013 החלו כוחות הביטחון המצריים סוגרים את מעבר רפיח, שבין עזה למצרים, בתכיפות גוברת והולכת, וכיום המעבר פתוח רק ימים בודדים בחודש. גם מי שמצליח להשתחל לרשימת ההמתנה למעבר דרך רפיח, כ-12 אלף אנשים, אינו יודע מתי ייצא, ולא פחות גרוע, אם ומתי יצליח לשוב הביתה.
אירועים משפחתיים, שמחים או עצובים, מדגישים את החסך, אבל מה שנראה מובן מאליו לכל אדם חופשי – סופשבוע אצל סבא וסבתא, עזרה של בן דוד בתיקון אופניים, סיעור מוחות משפחתי לפתרון סוגיה מורכבת – לא מופיעים עוד אפילו בחלומות בני הדור הצעיר, והרי רוב תושבי עזה הם צעירים.
קשרי משפחה לא נמוגים, וכפי שמוכיחות גם שנות ההפרדה בין עזה לגדה, הכמיהה להיפגש לא שוככת. מדיניות הבידול, כמניפולציה שנועדה להחליף את השלטון בעזה וכמנגנון שמתיימר לשרת את ביטחון תושבי ישראל, נכשלה. לסבל העצום שמסבה ההתעקשות לדבוק במדיניות אין, אם כן, הצדקה, לא מדינית ולא ביטחונית. וההקלות האקראיות שעורכים בה, רק מוכיחות זאת.
הסיפורים הקטנים של בני המשפחות המפוצלות, שניאותו לחלוק מעט מחייהן בפנינו בפרויקט הזה, הם הסיפור הגדול. למתבונן מרחוק, חייהן נראים שלמים, רגילים עד כמה שניתן; אך הכאב המתמיד של החסך במגע עם הורה, בחיבוק של נכד, בטפיחת עידוד של אחות, נמצא שם כל הזמן, קרוב מאוד לעור.
שלוש המשפחות התפצלו לאחר שאשה הצטרפה לבן זוגה החי בחלק האחר של הטריטוריה הפלסטינית וכך הופרדה מהוריה, מאחיה, מאחייניותיה ומאחייניה, מחבריה ומשאר משפחתה. הגבלות התנועה שמטילה ישראל מוסיפות עול נוסף על האתגר המורכב ממילא שעומד בפני נשים, כי מסלול היציאה מהבית הפך למעשה חד-סטרי.
