אין גבול

בניגוד לאשליה שנוצרה עם יישום תוכנית ההתנתקות, בקיץ 2005, לפיה הוסרה הנוכחות הישראלית משטחי הרצועה, ישראל מפעילה שליטה מתמשכת כמעט על כל היבטי החיים בעזה. ישראל אמנם טוענת שעם הסגת כוחותיה משטח רצועת עזה הסתיימה שליטתה האפקטיבית בנעשה שם, אך למעשה היא מנהלת כל השנים אזורים בתוך עזה, לאורך הגדר כולה, ובמרחב הימי של הרצועה, בהם היא אוסרת ומגבילה תנועה. ישראל אוכפת את מה שהיא רואה כהפרות של ההגבלות שהטילה על תנועה באזורים אלה באגרסיביות שכוללת ירי חי, שמוביל במקרים רבים להרג ולפציעה של פלסטינים תושבי הרצועה.

שליטת ישראל באזורים יבשתיים וימיים של עזה טומנת בחובה גם פגיעה קשה בכלכלת הרצועה. ענף הדיג הוא אחד החשובים לקהילה החיה על חוף ים, ופרנס בעבר אלפי משפחות. שטחי האדמה הסמוכים לגדר עם ישראל פוריים ומתאימים לחקלאות, ובעזה, מהמקומות הצפופים בעולם, כל דונם בלתי מיושב שאפשר להקצות לחקלאות הוא חיוני. הגבלות מצד ישראל הנאכפות באזורים אלה מביאות לפגיעה מיוחדת בנשים העוסקות בדיג, בחקלאות וברעיית צאן. רגליהן של נשים נדחקו ממגזרי עבודה שלמים: לפני הסגר כ-36% מהמועסקים בחקלאות ובדיג היו נשים; גם בעקבות ההגבלות הישראליות, שפוגעות בענפי הכלכלה השונים ברצועה, צנחה השתתפותן לפחות מ-4%.

• לקריאה נוספת
• ערפל ליד הגדר: חוסר שקיפות ועמימות סביב הסיבות לפתיחה באש פוגעים באזרחים באזור הגבול בעזה
• מדד השליטה: אחריותה המתמשכת של ישראל ברצועת עזה

בין השנים 2010–2017, טרם התחילו אירועי המחאה האחרונים ביום האדמה, 30 במרץ 2018, נרשמו ליד הגדר כ-1,300 תקריות ירי, כלפי חקלאים, רועים, מלקטי פסולת מתכת ומפגינים, ירי שהביא למותם של לפחות 161 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-3,000. לאורך כל ימות השנה, חייהם של רבבות מושפעים ישירות מהגבלות התנועה באזור הגדר, בשטח שהיא מגדירה כ"אזור חיץ". במהלך הזמן, ובעקבות בקשות חופש מידע שהגיש ארגון "גישה", הצבא הודיע באופן רשמי מהם המרחקים מהגדר שאליהם הוא מתיר לחקלאים, ולתושבים אחרים, להתקרב לגדר, אך משיחות שקיימנו עם מי שחיים ומתפרנסים באזור עולה בבירור כי לתושבי הרצועה המבקשים לקיים שגרת חיים בו, עדיין חסרה הוודאות מתי הם עומדים בסכנה.

בעקבות החורבן וההרס של הלחימה המסיבית בקיץ 2014, שינתה ישראל לכאורה כמה עיקרים של משטר ההיתרים, והכירה פומבית בצורך לסייע בשיקום של עזה ושל כלכלתה. שיפור המצב הכלכלי היה גם המסגור שבחר מתאם פעולות הממשלה בשטחים להחלטה להוסיף לעתים שלושה מייל ימיים, לתקופה מוגבלת, על שישה המיילים מהחוף שחיל הים הישראלי מתיר שגרתית לדייגים מעזה להתרחק מהמעגן. אף על פי כן, אלימות האכיפה מצד חיל הים, בשילוב ההגבלות, הפך את הדיג לפרנסה מסוכנת. גם מצרים ממשטרת את גבולות המים הטריטוריאליים שלה באגרסיביות.

פרקטיקה שעוד גוברת מאז 2014 היא ריסוס קוטל עשבים לאורך הגדר, המביא לנזקים כבדים לגידולים ולאובדן כספי עצום לחקלאים. ישראל חוכרת מטוסים, שחגים ומרססים, לטענתה, רק מעל הגדר, אך נזקיהם מורגשים מאות מטרים בתוך הרצועה. נוכחות של מנגנוני הביטחון של הממשלה-בפועל בעזה מטעם חמאס, מוסיפה עוד על הסכנה הנשקפת לאזרחים המבקשים להתפרנס סמוך לגדר.

יבולים שנפגעו מריסוס מטוסי הצבא הישראלי, ינואר 2018. צילום: גישה

הגבלות התנועה באזור החיץ ובמרחב הדיג מוצגות לא פעם כתשובה לצרכים ביטחוניים. קיימת פעילות של חמושים פלסטינים באזור החיץ, כמובן, והיו תקופות ארוכות של סכסוך פעיל, שכללו ירי מסיבי מרצועת עזה אל ריכוזי אוכלוסייה בישראל. עם זאת, טענות וצרכים אלה אינם יכולים להצדיק את הפגיעה ההרסנית והבלתי מידתית של הצבא באוכלוסייה האזרחית ברצועה.

יתרה מכך, לא אחת אין מדובר בצרכים ביטחוניים מובהקים אלא באינטרסים ישראליים אחרים. כבר שנים שישראל מגבילה את המרחב הימי של עזה, אך עם השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007, החלה אוכפת הגבלות אלה כחלק ממדיניות מוצהרת של לוחמה כלכלית. כך, למשל, ישראל מרחיבה לעיתים את האזור המותר לדיג כ"מחווה" זמנית, ופעמים אחרות מענישה את תושבי הרצועה בצמצום השטח. התנהלות זו מצביעה על כך שהגבלות גורפות ובלתי-ענייניות על תנועה מיושמות ונאכפות מתוך אינטרסים פוליטיים טהורים.

דוח זה נכתב בחלוף חמש שנים מפרסום נייר העמדה של גישה, "ערפל ליד הגדר". אז התרענו נגד הוראות הפתיחה באש באזור הגדר ועל העמימות סביב הסיבות לפתיחה באש באזור זה. למרבה הצער, למרות שהזמן שחלף הוכיח שההגבלות, על מחיריהן הכבדים, לא עזרו לישראל להשיג מטרות מדיניות או ביטחוניות, הן עדיין נאכפות ומביאות להרג ולפציעה של פלסטינים רבים. הגבלות אלה גם מונעות צמיחה כלכלית ומשבשות חיים. מטרת הדוח היא להציג תמונה עכשווית של השלכות השליטה הישראלית באזורי החיץ והדיג של עזה. בסופו אנחנו קוראים לישראל לחדול מהתנהלותה המסוכנת, שגם פוגעת בזכויות הפלסטינים, בהן הזכויות לפרנסה ולביטחון אישי.

גידולים באזור החיץ, מבט על החומה מתוך הרצועה. נובמבר 2016. צילום: גישה

לצורך עריכת מחקר זה ביקר חוקר השטח של גישה בארבעה מוקדים שונים לאורך אזור החיץ בתוך הרצועה וערך ראיונות עומק עם חקלאים העובדים באזור. כמו כן ניהלנו שתי קבוצות מיקוד עם נשים העובדות בחקלאות ורועות צאן באזור החיץ, סמוך לרפיח ודיר אל בלח. את קבוצות המיקוד הפקנו בעזרת ארגונים שמספקים תמיכה לנשים אלה, בהם PUI. את המידע לגבי נזקי הריסוס קיבלנו ממשרד החקלאות ברצועת עזה, האחראי על תיעוד והערכת הנזקים. בקשות על פי חוק חופש המידע שהגשנו בנושא הריסוס ופעילות חיל הים במרחב הימי בעזה, אילצו את הרשויות בישראל לחשוף מידע שלא פורסם קודם לכן. את המספרים לגבי פלישות, ירי, מעצרים ונזקים שגרמו פעולות הצבא באזורי החיץ והדיג קיבלנו ממרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, המתעד ומפרסם באופן שוטף נתונים אלה.

• לקריאה נוספת
• דובר צה"ל סיפק תשובות סותרות בנוגע לרוחבו של "אזור החיץ"
• עדכונים: דייג נורה למוות על ידי חיל הים הישראלי. הדייגים בעזה שובתים

כל המידע שהתקבל נבחן לאור המידע והידע הגדול בתחומים אלה שמרכז גישה לאורך השנים. סקירת הרקע ההיסטורי להתפתחות אזור החיץ מתבססת על תחקיר שנערך לקראת דוחות קודמים של גישה, ועל ארגונים מקומיים ובינלאומיים הפועלים ברצועה.

זה שנים שמדינת ישראל כופה בתוך שטח רצועת עזה מרחב, שהיא מכנה "אזור חיץ", לאורך הגדר המפרידה בינה לבין הרצועה. אכיפת הגבלות תנועה מחמירות באזור מובילה להרג ולפציעת תושבים רבים, בהם חקלאים שמנסים להגיע לאדמותיהם, ולהרס רב של אדמות חקלאיות ונכסים. ניסיונות של "גישה" לקבל מידע מדויק באשר לרוחב האזור האסור לעיבוד חקלאי ולתנועה, ובאשר למנגנון התיאום של כניסת חקלאים לאדמותיהם שנמצאות באזור, הניבו במשך השנים תשובות סותרות. לפי התשובה האחרונה, המרחק המקסימלי אליו רשאים להתקרב תושבי רצועת עזה הוא 300 מטרים מהגדר. חקלאים רשאים להתקרב עד 100 מטרים מהגדר.

• לקריאה נוספת
• אזור G: מבידול לסיפוח
• לגדול תחת סגר

כבר בהסכמי אוסלו, 1993, צוין כי ייוסד אזור חיץ ברוחב 50 מטרים לאורך 58 ק"מ של גבול רצועת עזה. ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, 1994, כלל התייחסות למנגנון מיוחד החולש על הגישה הפלסטינית לשטחים אלה. הסכם זה קבע את הקמתה של "רצועת ביטחון" ברוחב 1,000 מטרים מעברו העזתי של הקו הירוק, שבתוכו היתה המשטרה הפלסטינית אמורה לאכוף "אמצעי ביטחון מיוחדים" כדי למנוע כניסת אנשים אל ישראל, ולעצור הכנסת תחמושת אל השטח בלי תיאום מוקדם עם הצבא הישראלי. התנאים וההסכמים בדבר אזור החיץ יושמו רק בחלקם לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000. במהלך הזמן שיטח הצבא הישראלי את השטח שמשתרע במרחק של 150 מטר מהגדר, ומאז נחשב מרחב זה, בעיני הקהילה הבינלאומית והפלסטינית, לאזור חיץ שהכניסה אליו כרוכה בסכנות רבות.

ערב השלמת "תוכנית ההתנתקות", בספטמבר 2005, הודיע הצבא שתושבי הרצועה נדרשים לשמור מרחק של לפחות 150 מטרים מגדר המערכת. עד נובמבר 2008, יושמו בפועל הגבלות הגישה במרבית האזורים, במרחק של עד 300 מטרים מגדר המערכת. באותו חודש, בעקבות התמוטטות "הסכם הרגיעה" בין ישראל לחמאס, החל הצבא להרחיב את השטח המוגבל לכדי 1,000 עד 1,500 מטרים (כ-17% מסך אדמות הרצועה; 35% מהשטחים המעובדים לחקלאות ברצועה). פעולות הצבא הישראלי בעומק שטח הרצועה הביאו במשך השנים לאובדן של עצי זית, שקד והדר, לחיסול גפנים, להרס חממות, ולחורבן שדות חיטה ושעורה.

נמל עזה. צילום: גישה

הסכם הפסקת האש שנחתם לאחר מבצע "עמוד ענן", בנובמבר 2012, קבע שתתאפשר גישה של חקלאים עד ל-100 מטר מהגדר. בניגוד לכך, בפברואר 2013 מסר הצבא כי "תושבי הרצועה נדרשים שלא להתקרב למרחק הפחות מ-300 מטרים מהגדר הביטחונית", ולא ציין כל הקלות לחקלאים. באוגוסט 2015 קיבלנו תשובה מדובר צה"ל שאישרה כי המרחק הקרוב ביותר שאליו רשאים תושבי רצועת עזה להתקרב לגדר הוא 300 מטרים. רק חקלאים רשאים להתקרב מעבר לכך, עד 100 מטרים מהגדר, וזאת רגלית בלבד.

אחרי "צוק איתן" חמאס סלל כביש לאורך הגדר, במרחק של כ-300 מטרים מהגדר, המכונה "ג'קר". הכביש מיועד גם לאזרחים, בהם חקלאי האזור, אך לאורכו גם יושבים אנשי "המשמר הלאומי" של חמאס. סלילת הכביש גררה ביקורת פנים-פלסטינית. המבקרים טענו שבסלילת הכביש חמאס מכיר באזור החיץ שישראל קבעה.

ביוני 2013 פרסמנו נייר עמדה על אזור החיץ, שהתמקד בסכנות שמביאים חוסר השקיפות והעמימות סביב הסיבות לפתיחה באש באזור זה. ציינו שם כי דובר הצבא טען שהוא מיידע את תושבי עזה בדבר הגבלות תנועה באמצעות כרוזים, והוספנו שלנו לא ידוע על כרוזים שהופצו באזור מאז הפסקת האש. עוד מסר הדובר כי עדכונים בדבר האיסור להיכנס למרחק קטן מ-300 מטר נמסרים לתושבים באמצעות "גורמי תיאום וקישור". ב-2015 הודה מתפ"ש, בתשובה לבקשת מידע של גישה, כי אין "מנגנון תיאום".

מראיונות שביצענו עם חקלאים החיים ועובדים לאורך הגדר, מצפון ועד דרום הרצועה, עלה כי הם מבדילים בסיכונים שמציבים שלושה אזורים, על פי המרחק מהגדר. עד 100 מטרים מהגדר, בין 100 מטרים ועד ל-300 מטרים מהגדר, והאזור שבין 300 מטרים עד קילומטר מהגדר.

0-100 מטר מהגדר

מהראיונות עולה כי 100 המטרים מערבית לגדר הם אזור שהכניסה אליו אסורה. באזור זה אי אפשר לגדל דבר, למרות שאדמות אלה שייכות לתושבים בעזה. מתבצעות בו פלישות חוזרות ונשנות של הצבא, כולל של דחפורים וכלים צבאיים כבדים, שנכנסים במטרה לשטח את הצמחייה והתוואי, ולחשוף את האדמה.

רועי הצאן באזור החיץ מגיעים עד ל-100 מטרים מהגדר; הצאן עשוי להתקרב יותר לגדר. פעמים רבות הצבא מגיב לכך על ידי קריאות במגפון לעצור, או על ידי ירי אזהרה, שלא אחת פוגע ברועים או במקנה. לא ברור לרועים מתי הצבא מתיר את שהיית הצאן ומתי לא.

אום עיסמאיל רועה את צאנה באזור החיץ, יוני 2018. צילום: גישה

100-300 מטר מהגדר

עיבוד האדמה ונטיעה מתחילים, באופן מצומצם ומוגבל מאוד, רק 100 מטרים מהגדר. הדבר תואם את ההודעה האחרונה של הצבא כי לאזור זה מותרת כניסה רק של חקלאים ורועי צאן. החקלאים מציינים שלדעתם הצבא מכיר ומזהה אותם, למרות שאין תקשורת רשמית בניהם. מתקיימת ברצועה זאת חקלאות מוגבלת, בעיקר של גידולי עלים נמוכים כמו תרד, חסה, צנונית, כרובית, פטרוזיליה, אפונה, כרוב וקישואים, וכן חיטה ושעורה. הממשלה בעזה סללה את "כביש ג'קר" במרחק כ-300 מטרים מהגדר גם במטרה לסמן את הטווח.

בהיעדר מידע ברור ורשמי, חקלאים הסיקו כי אין לגדל באזור זה תירס, למשל, בשל גובה צמיחתו. חקלאי מאזור ג'וחר אל דיק סיפר לנו שבאוגוסט 2011 שיטח הצבא חמישה דונמים של תירס שהוא גידל, בטענה שהיה ירי מתוך השדה. החקלאים גם בוחרים שלא לגדל עגבניות באזור זה, כי הטיפול בהן יקר, ונוצר חשש לאבד את היבול בשל תוקפנות של הצבא (שיטוח האדמה או ריסוס), וזאת למרות שפוטנציאל הרווח מעגבניות גדול יחסית. כך למשל, לפי משרד החקלאות בעזה, טיפול בדונם עגבניות עולה כ-5,000 שקלים והרווח הצפוי ממנו הוא כאלפיים שקלים. גידול בדונם תרד, לעומת זאת, עולה כ-1,500 שקל וצפוי להרוויח רק כאלף שקל.

אחת החקלאיות, שהיא גם בעלת צאן, ציינה שהיא מגדלת תירס ברצועה זאת, אך לא מאפשרת לו לצמוח לגובה. היא עוקרת את השתילים בעודם צעירים ומייעדת אותם כמזון לעדר. היא גם לא מרשה לילדים שלה להתקרב יותר מ-300 מטרים מהגדר וניגשת לאזור זה רק בעצמה, משום שהיא מאמינה שהחיילים מזהים אותה ושלא יירו לעברה. היא עוקרת את שתילי התירס, מלקטת יבולים האחרים ומעבירה לילדים, הממתינים בקו 300 המטרים, כדי להוביל את התוצרת הביתה.

מאז 2015, ארגונים שונים, ובראשם הצלב האדום, עזרו בשיקום קרקעות ותשתיות חקלאיות לאורך הגדר, במרחק 100 עד 300 מטרים ממנה. הצלב האדום גם סיפק לחקלאים זרעים ודשנים, וציוד לתשתיות, כדי שיוכלו לחזור לעבד אדמות אלה. נוכחות אנשי הצלב האדום הגבירה את תחושת הביטחון של החקלאים. בשיתוף הצלב האדום, חקלאים והממשל המקומי בעזה, הוסרו גם כל הנפלים מתקופת הלחימה בשטחים אלה.

עוד דבר שמעכב פיתוח של החקלאות באזור זה הוא שרבים מהחקלאים אינם הבעלים של האדמות אלא חוכרים אותן. חקלאים אלה יעדיפו גידולים עונתיים, שמניבים תוצרת מהירה ורווח מידי.

חקלאים ציינו כי כאשר מתקיימת פעילות צבאית ליד הגדר, אפילו רק פעולות תחזוקה או התקנה של מצלמות, הצבא יורה ירי אזהרה במטרה להרחיק אותם. כך גם כאשר תנאי מזג האוויר מגבילים את הראייה, כמו במקרה של ערפל.

300 מטר מהגדר

ממרחק של כ-300 מטרים מהגדר ישראל ככל הנראה מאפשרת לחקלאים לגדל את כל סוגי הירקות והגידולים החקלאיים. עם זאת, פלישות הצבא לאזורים אלה בעבר, הרס התשתיות ושיטוח של פרדסים ומטעים, גרמו לחקלאים ולבעלי האדמות להסס לפני שתילה מחדש של עצים או להשקיע משמעותית במיזמים חקלאיים אחרים. כתוצאה, החממות הקרובות ביותר לגדר הן במרחק של 500 מטרים לפחות.

פלישות הצבא במהלך השנים הביאו להרס נרחב של שטחים חקלאיים ושל תשתיות חקלאיות באזור החיץ, במרחקים שונים מהגדר. עיבוד מחודש של האדמות הצריך שיקום הקרקעות והתשתיות, שהחקלאים לא יזמו הן בשל העלויות וגם בגלל החשש מירי של הצבא.

• לקריאה נוספת
• תוצרת עזה
• עסקים קטנים, תקווה גדולה

ירי ופלישות של הצבא

הצבא מנטר את אזור הגדר באמצעים גלויים – נוכחות פיזית של חיילים בסיורים ממונעים ובעמדות בולטות וממוגנות, אמצעי בקרה מרחוק, כולל מצלמות ואמצעי חישה לאורך הגדר, רחפנים ובלונים – ובאמצעים מוכמנים. בנוסף, מפעיל הצבא כוח אש, על ידי חיילים במקום ובאמצעים שמופעלים מרחוק. פלישות של הצבא אל שטח הרצועה וירי לעבר חקלאים, רועי צאן, מפגינים ותושבים הם דבר שבשגרה. לפי נתונים שקיבלנו מארגון אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, ב-2017 פלש הצבא אל תוך עזה 51 פעמים, בממוצע פעם בשבוע. בשנים 2017-2010 נהרגו מירי ופלישות הצבא באזור החיץ 161 תושבים, נפצעו 3,031 ונעצרו כ-350 תושבים. פעילות הצבא, בנוסף לחשש המתמיד מפני ריסוס ופלישות עמוקות יותר, עוד מגבירות את האפקט המצנן, וגורמות לחקלאים רבים להימנע מעיבוד אדמות בקרבת הגדר, או לבחור בגידולים זולים יותר.

בשיחות עם רועות הצאן עולה שהבעיה שלהן גדולה יותר, משום שאינן שולטות לחלוטין בצאן, שתר אחר מרעה. הצאן מתקרב לגדר והן מסתכנות כשהן נכנסות לאזור האסור כדי לחלצו. הירי לעבר העדרים המתקרבים לגדר מביא לא אחת לפציעה ולהרג של החיות ולפעמים גם לפציעה של רועות.

נג'יה אל-מלאלחה רועה את צאנה באזור החיץ, יוני 2018. צילום: גישה

הגבלות מצד כוחות הביטחון הפלסטינים

כוחות ביטחון של ממשלת החמאס בעזה מסיירים בקביעות לאורך כביש ג'קר, ועוצרים לבדיקה את מי שמבקש להתקרב עוד לגדר. מהראיונות עלה מידע, בלתי מגובה, שנשקלה אפשרות להפיק תעודות לחקלאים מורשים, הפועלים באזור, שרק בעזרתה תינתן להם גישה. חקלאים ציינו שנוכחות כוחות הביטחון הפלסטינים – עמדות תצפית, פעילות גלויה וסמויה – מגבירה את חששם שהצבא הישראלי יפתח באש או יפלוש לשטח.

ריסוס קטלני ממטוסים

בדצמבר 2015 הודה הצבא שהוא מבצע ריסוס של קוטלי עשבים באמצעות מטוסים סמוך לגדר במטרה לחשוף את הקרקע. על פי עדויות חקלאים ודוחות של ארגונים מקומיים ברצועה, פעולות אלה מתרחשות מאז 2014. במרץ 2016 הגיש גישה למשרד הביטחון בקשת חופש מידע ובה שאלות כמו מי מחליט היכן ומתי לרסס, מהי מטרת הריסוס, מה היו מועדי ריסוס קודמים, מהו החומר שמרוסס, והאם נבחנו חלופות פחות מסוכנות להשגת אותן מטרות. משרד הביטחון סירב לספק את המידע הנדרש במשך חודשים, בטענה שאינו קיים או שהוא סודי. ביולי אותה שנה נאלצנו להגיש עתירת חופש מידע כדי לגרום למשרד הביטחון לספק את המידע. בתשובה שהגיש משרד הביטחון לבית המשפט נטען כי הריסוסים מבוצעים על ידי חברות ישראליות פרטיות, "אך ורק מעל שטח מדינת ישראל, לאורך המכשול הביטחוני עם עזה". במסגרת ההליך המשפטי, טען המשרד תחילה כי אין לו מידע על מיקומם וגודלם של השטחים המרוססים ועל מועדי הריסוס, אך לאחר פנייה חוזרת של גישה, במסגרת העתירה, שינה את גרסתו, הודה שבידו המידע לגבי מועדי ושטחי הריסוס, אך טען שאינו יכול למסרו מחשש "לפגוע בביטחון המדינה וכן בביטחונם של העוסקים במלאכת הריסוס".

גישה עוקב אחר פעולות הריסוס ומדווח עליהן בעקביות מאז דצמבר 2015. הריסוס מתבצע בשתי תקופות בשנה: דצמבר-ינואר, ובמרץ-אפריל. מעדויות חקלאים עולה שהריסוס מתבצע בשעות הבוקר. המטוסים חגים מעל לגדר וסמוך לה, כנראה גם בתוך שטח הרצועה. הרוח נושאת את חומר ההדברה למרחקים בתוך שטח הרצועה ונזק לגידולים נגרם גם במרחק 1,200 מטרים מהגדר. הנזק ליבולים מתברר מספר ימים לאחר פעולת הריסוס.

הנזק הישיר לחקלאים כתוצאה מהריסוס כבד מאוד. להערכת משרד החקלאות הפלסטיני, בשנים 2018-2014 נפגעו 13,723 דונמים כתוצאה מריסוס שביצעה ישראל. לגבי שטחי מרעה, נתונים קיימים רק לגבי תחילת 2018, שבמהלכה נפגעו 8,200 דונמים של מרעה.

הריסוס פוגע גם בדבורים באזור, וגורם להפסדים גדולים למגדליהן. פגיעה בדבורים מזיקה גם לגידולים החקלאיים. האפקט המצנן שגורמת פעולת מהריסוס: חקלאים רבים מעדיפים להימנע מזריעת גידולים יקרים, למרות שהם עשויים להניב יותר רווחים.

נזק מיוחד נגרם לרועי הצאן, שחלק משמעותי מהם נשים. הריסוס הורס כמעט לחלוטין את משטחי העשבים, מה שמחייב את הרועות לרכוש מזון חלופי לעדרים. מקבוצת המיקוד שערכנו עם קבוצה של רועות עלה שכל תשלום נוסף עבור הצאן נוגס ברווח הדל שמפיקות הנשים. הן העידו שבעבר הצאן היה חוזר מהמרעה שבע, והנשים היו עוד חוזרות עם די עשבים הביתה.

בסרטון: חקלאים ברצועה שמגדלים ירקות בשטחים קרובים לגדר שהקימה ישראל, מספרים לתחקירן השטח של גישה על נזקים קשים ליבולים בעקבות ריסוס שביצעו מסוקים ששכר משרד הבטחון בקרבת הגדר. פברואר 2017. צילום: גישה

בסרטון: ריסוס באזור החיץ, ינואר 2018. צילום: גישה

בנייה ומבנים

מהראיונות שבוצעו באזורים שונים לאורך הגדר עולה כי השליטה של הצבא הישראלי בשטח וחוסר הבהירות לגבי הוראות הצבא, משאירים מרחב מסוכן של ניסוי וטעייה במטרה להבין איפה מותר לבנות, מה ובאיזה מרחק. עם זאת, היה אפשר לשרטט תמונה כללית של איפה מתחילים לזהות מבנים באזור החיץ, מאיזה מרחק מהגדר ואיזה סוג של בנייה.

אפשר להבחין בתשתיות מים לצרכי השקייה כבר במרחקים של בין 100 ל-300 מטרים מהגדר. בביקורים דרומית לעיר עזה, נצפו תשתיות המים ממאה מטרים מהגדר. מזרחית לח'אן יונס, באזור סריג', חקלאים משתמשים בבארות להשקיית אדמותיהם, אבל בהיעדר הוראות ברורות איפה "מותר" לחפור או לבנות באר, נשארים החקלאים רק עם ניסוי וטעייה: מנסים לחפור באר, ומחכים להיווכח אם הצבא יאפשר להמשיך את העבודה. דרומית לעיר עזה אפשר להבחין בבאר מים במרחק כ-350 מטרים מהגדר. באזור זה, מבנה המגורים הראשון יושב במרחק של כ-900 מטרים מהגדר. לטענת חקלאים שם, אין צורך מיוחד בהיתרי בנייה או בתיאום מראש עם גורם ישראלי. לדברי החקלאים גם כניסה למרחק של כ-300 מטרים באזור זה, במטרה לנטוע עצים או לבנות תשתיות השקייה, אינה דורשת תיאום עם הישראלים, מכיוון שהצבא כבר מכיר את החקלאים, וכי לאורך הגדר מוצבות מצלמות, שמתעדות הכל.

מזרחית לעיר עזה מבחינים בבארות רק כקילומטר מהגדר. לפי החקלאים באזור הסיבה לכך היא שאין שם את תשתית החשמל הנדרשת להפעלת באר. הם מודים שיכלו לחפור בארות סמוך יותר לגדר, אך אז היו נדרשים להתבסס על עבודת גנרטור, שעלותו, ובעיקר עלות התחזוקה והדלק להפעלתו, מכבידים מדי כלכלית. תמונה דומה עולה מראיון שביצענו באזור סריג', מזרחית לח'אן יונס, גם שם מופיעות בארות המים ממרחק קילומטר אחד, פרט לאחת, שנחפרה כ-700 מטרים מהגדר.

מומלץ להתקרב לאזורים המסומנים בסיכות על גבי המפה באמצעות פונקציית "זום-אין" ולסייר בשדות באזור החיץ הסמוכים לגדר (סימון דרך כביש ג'קר), ובאזור נמל הדיג.

הסכמי אוסלו סימנו שטחים בים התיכון במרחק 20 מיילים ימיים (כ-37 קילומטר) מחוף עזה כפתוחים (בכפוף לכמה תנאים) לשימוש הפלסטינים לצורכי דיג, נופש ופעילויות כלכליות. האחריות לאכיפת החוק בשטח זה אמורה היתה להתחלק בין ישראל לרשות הפלסטינית. החלטה זו מעולם לא יושמה.

ב-2002 התחייבה ישראל לשליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם, קתרין ברטיני, לאפשר לדייגים את היציאה לים עד 12 מיילים ימיים מחופי הרצועה. בפועל, גם הסכם זה לא יושם במלואו. על פי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, ב-2003 וב-2004 ישראל מנעה לחלוטין יציאה של סירות דייגים ממזח ח'אן יונס ואסרה על דיג באזור הסמוך לו. ב-2005 המזח בח'אן יונס נפתח רק 95 ימים במהלך השנה.

עם נפילתו בשבי של החייל גלעד שליט, ביוני 2006, ישראל אסרה כליל על הגישה לים לאורך כל חופי הרצועה למשך יותר מארבעה חודשים. בסוף אוקטובר 2006, ישראל הסירה את האיסור הגורף על הדיג: מול חופי העיר עזה ומול דיר אל-בלח התירה לדייגים להגיע עד שישה מייל ימי, ומול ח'אן יונס ורפיח מרחב הדיג הוגבל לשלושה מייל ימי. בפברואר 2007 ישראל הרחיבה גם את שטח הדיג מול ח'אן יונס ורפיח לשישה מייל ימי. בפועל, הדיג לא התקיים במלוא המרחק המותר בגלל ירי של הצבא הישראלי אל עבר סירות הדייגים. בספטמבר 2007, ישראל הכריזה על עזה כעל "ישות עוינת" בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה, והטילה עליה סגר מלא. אחד הצעדים שננקטו אז, כחלק ממדיניות הלוחמה הכלכלית ברצועה, היה הגבלת הדיג לשלושה מייל ימי. צעד זה מדגיש את ההכרה של ישראל בכך שצמצום מרחב הדיג פוגע בפרנסה של דייגים ומאט את הכלכלה, ומבהיר את ההיבטים הענישתיים שבהגבלת המרחב המותר לדיג.

בסמוך לתחילת מבצע "עופרת יצוקה", בשלהי 2008, ישראל צמצמה שוב את מרחב הדיג לשלושה מייל ימי. הסכם הפסקת האש שנחתם בתום מבצע "עמוד ענן", בנובמבר 2012, כלל גם הרחבה של אזור הדיג לשישה מיילים ימיים. אך כבר במרץ 2013 ישראל הגבילה שוב את המרחק המותר לשלושה מייל, בעקבות ירי רקטת קסאם לעבר שטחי ישראל, והחזירה אותו לשישה מייל ימי בסוף מאי 2013.

גם עם תום מבצע "צוק איתן", ב-2014, קיבעה ישראל את שטח הדיג על שישה מיילים ימיים מהחוף כחלק מה"הקלות" לתושבי הרצועה. מאז אפריל 2016, מרחיבה ישראל את אזור הדיג, רק בחלקים שמול החוף דרומית לוואדי עזה, משישה לתשעה מיילים ימיים, פעמיים בשנה, לתקופה של בין חודש וחצי לשלושה חודשים. ההרחבות מותאמות לכאורה ל"עונות הדיג": הראשונה בחודשים אפריל-מאי עד סוף יוני; השנייה מאוקטובר עד דצמבר. באיגוד הדייגים בעזה אומרים שהרחבות "עונתיות" לא מביאות לעלייה משמעותית ברווחיות הדיג. בנוסף, דיג היתר באזורים המוגבלים ממצה את הדגה ושוחק את התחדשותה. עזה, רצועת חוף שבה דגים מהווים גורם מרכזי ומסורתי בתפריט, נאלצת לא פעם לייבא דגים מישראל כדי לעמוד בביקוש.

גבולות שטח הדיג מסומנים במצופים שמניח חיל הים הישראלי. ההגבלות נאכפות בעיקר באמצעות ירי אזהרה או ירי חי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגורם לנזקים כבדים לדייגים, לפציעות ונורא מכל, לא פעם גם לאבידות בנפש.

בתשובה לבקשת חופש מידע של גישה, מסר לנו דובר צה"ל כי משנת 2009 התקיימו שתי חקירות סביב אירועים "שבהם מצא אדם את מותו עקב ירי של כוחות זרוע הים במרחב הימי אל מול רצועת עזה". בשני המקרים, מ-2009 ו-2010, מצא הפרקליט הצבאי הראשי כי "לא התעורר חשד לביצוע עבירה, המצדיק פתיחה בחקירה פלילית". לפי המידע שמסר הצבא, חיל הים מחרים בממוצע כ-22 סירות דיג מדי שנה.

לפי הנתונים של מרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, במהלך 2017 נרשמו 213 מקרים של ירי לעבר דייגים, שהביאו להרג של שניים מהם ולפציעתם של 14. כמו כן, במהלך 2017 עצר הצבא 39 דייגים בלב ים,  ונהרסו או הוחרמו 20 סירות וכלי דיג. החרמה של סירות ומנועים, הנעשית לא פעם כצעד ענישתי, ונזק לציוד שנגרם כתוצאה מירי על ידי חיל הים, מביאים לפגיעה כלכלית קשה בדייגים, ובמקור פרנסתם.

מקרי ירי, מעצרים ונזק לרכוש באזור הדיג מאז 2010

מקרי ירי, מעצרים ונזק לרכוש באזור הדיג מאז 2010

ישראל מגבילה ואף מונעת את כניסת חומרים הנדרשים לשיקום הסירות שנפגעו מהירי, או מתאונות בים, והדייגים נאלצים להשבית סירות שנפגעו, או לרכוש חומרים המגיעים דרך המנהרות ממצרים, שאיכותם ירודה ומחיריהם גבוהים מאוד.

ההגבלות השונות פגעו קשות ברווחיות הענף הוותיק. רבים עזבו את המקצוע, ורוב הממשיכים, עושים זאת בלית ברירה בשוק העבודה הרווי של הרצועה ובאחוזי האבטלה של כמעט 50 אחוז. מספר העובדים בענף הדיג ירד מכ-10,000 בשנת 2000 לכ-3,000 כיום.

עזה מתייבשת

תולדות המגבלות שמטילה ישראל על מרחב הדיג בעזה

לפני ספטמבר 1995

דייגים יכלו לנוע בחופשיות יחסית בים שלחופי עזה, בכפוף לשיטור.

ספטמבר 1995

נחתם הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני על פיו לדייגי עזה מותר להתרחק עד 20 מייל ימי מהחוף. ההחלטה מעולם לא יושמה, מרחב הדיג נותר מוגבל ל-12 מייל ימי.

ספטמבר 2000

במהלך האינתיפאדה השנייה ישראל מטילה הגבלות על המרחב שבו היא מתירה דיג.

אוגוסט 2002

ישראל מתחייבת לשליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם, קתרין ברטיני, לאפשר לדייגים להגיע עד 12 מיילים ימיים מהחוף. ההתחייבות מעולם לא יושמה בפועל והמרחק המותר היה עשרה מיילים בלבד.

2003-2004

ישראל מונעת יציאה של סירות דייגים ממזח חאן יונס ואוסרת על דיג באזור הסמוך לו. בשנת 2005 המזח פתוח לגישה של דייגים רק ב-95 ימים מהשנה.

יוני 2006

עם נפילתו בשבי של החייל גלעד שליט, ביוני 2006, ועד אוקטובר אותה שנה, הגישה של דייגים תושבי הרצועה למרחב הימי של עזה נחסמה כליל. הודעה על האיסור משודרת ברדיו הישראלי בערבית.

אוקטובר 2006

משרד התיאום החקלאי של ישראל מודיע למשרד התיאום החקלאי בעזה כי הדיג שוב מותר. מול חופי העיר עזה ומול דיר אל-בלח מותר הדיג עד מרחק של שישה מייל ימי ואילו מול חאן יונס ורפיח, מוגבל לשלושה מייל ימי בלבד.

פברואר 2007

ישראל מרחיבה את שטח הדיג מול חאן יונס ורפיח לשישה מייל ימי. בפועל, הדיג לא מתקיים במלוא המרחק המותר, בגלל ירי של הצבא הישראלי אל עבר סירות הדייגים.

דצמבר 2008

סמוך לפתיחת מבצע "עופרת יצוקה", ישראל מצמצמת שוב את מרחב הדיג לשלושה מיילים.

נובמבר 2012

בתום מבצע "עמוד ענן" ישראל מאשרת הרחבה של אזור הדיג לשישה מייל ימי, מגבילה אותו שוב לשלושה מייל במרץ 2013 בעקבות ירי רקטת קסאם לעבר שטחי ישראל, ומחזירה אותו לשישה מייל ימי בסוף מאי 2013.

יולי 2014

בתגובה לחטיפת שלושה נערים באזור גוש-עציון, ישראל נוקטת בצעדי ענישה קולקטיביים ומצמצמת את אזור הדיג לשלושה מייל ימי.

אוגוסט 2014

אחרי מבצע "צוק איתן" ישראל מרחיבה שוב את אזור הדיג לשישה מייל ימי, כחלק מ"הקלות" לאוכלוסיית הרצועה.

אפריל 2016

ישראל מרחיבה את שטח המרחב הימי בדרום הרצועה לתשעה מייל ימי. ההרחבה בתוקף למשך חודשיים, שאותם מכנה ישראל "עונת הדיג".

מאז ועד היום

פעמיים בשנה ישראל מכריזה על הרחבה זמנית של חלקים מהמרחב הנגיש לדייגים מהרצועה משישה לתשעה מייל ימי, הרחבה שנמשכת כמה שבועות. באיגוד הדייגים בעזה אומרים שהרחבות "עונתיות" לא מביאות לעלייה משמעותית ברווחיות הדיג. נדרשת הרחבה קבועה ל-20 מייל ימי, בהתאם להסכמים.

אין אומדן עדכני של מספר התושבים שנפגעים באזורי הספר בעזה כתוצאה מהפעילות של הצבא באזור או של אובדן ההכנסות שנגרם להם, ואי אפשר גם לחשב את האפקט המצנן של ההימנעות וזהירות היתר שנובעות מטראומות העבר, אך ב-2010 העריך האו"ם כי קרוב ל-178 אלף בני אדם (12% מאוכלוסיית הרצועה אז) מושפעים ישירות ממשטר הגישה לפריפריה שקובע הצבא הישראלי. נתון זה כלל כ-113 אלף תושבים המושפעים מהמגבלות ביבשה (אזור החיץ), וכ-65 אלף שמושפעים מההגבלות על השטחים הימיים(אזור הדיג). במגזר הדיג הוערך שלל הדגה הפוטנציאלי שלא ממומש כתוצאה מההגבלות בכ-7,000 טונות, שמתגלם באובדן הכנסה של כ-26.5 מיליון דולר על פני חמש שנים.

דוח זה עמד על הסכנות ועל המחירים הכבדים שתושבי עזה נאלצים לשלם כתוצאה מהכרזת הצבא על אזורים נרחבים בעזה, הן יבשתיים והן ימיים, כאזורים אסורים או מוגבלים לתנועה. בנוסף על ההשלכות ההרסניות של הסגר על כל היבטי החיים של תושבי עזה, השליטה של ישראל על אזורי החיץ והדיג מסכנת חיים של תושבים, רועי צאן, חקלאים ודייגים, וחוסמת הזדמנויות חשובות לתעסוקה, פרנסה ופיתוח כלכלי, ובאופן מיוחד על פרנסה של הנשים שעוסקות ברעייה ובחקלאות.

הגבלת שטח הדיג לשישה מיילים ימיים ברוב ימות השנה מצמצמת מאוד את פוטנציאל הדגה וגרמה לרבים לעזוב את המקצוע, אחד הוותיקים ברצועה. גם כאשר ישראל מרחיבה את שטח הדיג לתשעה מיילים דרומית לוואדי עזה לפרקי זמן קצרים, המדובר בשטח קטן עבור מספר גדול יחסית של דייגים. הרחבת מרחב הדיג וצמצומו על ידי ישראל נושא אופי שרירותי במקרה הטוב, וענישתי במקרים גרועים יותר. לדייגים נחוצה הרחבה משמעותית של השטח, לכל הפחות לעשרים המיילים הימיים שכתובים בהסכמים, וזאת כל ימות השנה ולאורך כל החוף.

שליטתה המתמשכת של ישראל באזור החיץ גורמת נזקים עצומים לחקלאים ולרועות הצאן בעזה. פעולותיו התכופות של הצבא באזור וכפיית הגבלות שרירותיות, שעלולות להשתנות בפתאומיות בכל עת, מאלצים את החקלאים להסתפק בשימוש מינימלי בקרקע בקרבת הגדר, במיוחד במרחק עד 300 מטרים ממנה. הריסוס הדו-שנתי של קוטלי עשבים שמבצע הצבא גורם נזק כבד לגידולים, גם במרחק קילומטר מהגדר.

לפני חמש שנים הוצאנו את נייר העמדה "ערפל ליד הגדר", אשר עמד על הסכנות והמחירים של הוראות הפתיחה באש באזור החיץ. התרענו אז שהעדר הוודאות וחוסר השקיפות באשר לכללים שהצבא מיישם באזור הגבול, כמו גם העמימות סביב הסיבות לפתיחה באש באזור, מסכנים חקלאים, רועים ואוספי חצץ או שיירי מתכת, הפועלים בו לפרנסתם. מתברר שעל אף שינויים קלים שישראל יישמה בחלוף השנים, עדיין נשקפת סכנה גדולה לתושבי הרצועה הזקוקים לגישה לאדמותיהם. ישראל ממשיכה לפגוע ברווחתם ובביטחונם של פלסטינים הנמצאים באזור החיץ.

האכיפה של ההגבלות הישראליות בים וביבשה נעשית תדיר באמצעות ירי ללא התראה מראש, שגורם לפציעה ולהרג של אזרחים חפים מפשע. כפי שאמרנו בעבר, ככל שאין מדובר במקרים שבהם קיימת סכנה מובחנת ומידית לחיי אדם, מדובר בפרקטיקה בלתי-חוקית. השימוש האלים בכוח צבאי ובפעולות נוספות, דוגמת ריסוס קוטלי העשבים, יוצרים אפקט מצנן, שגורם לדייגים, לחקלאים, לרועות צאן ולתושבים אחרים, להימנע מניצול מלוא הפוטנציאל של משאבים השייכים להם בדין.

לעמדת "גישה", שהיא גם העמדה המקובלת על מרבית מלומדי המשפט הבינלאומי וארגונים בינלאומיים מרכזיים כגון הצלב האדום, דיני כיבוש חלים על פעולותיה של מדינת ישראל כלפי תושבי עזה וזאת בשל השליטה הניכרת שהיא מפעילה על היבטים רחבים של חייהם. למדיניות של ישראל, במסגרתה נכפים ונאכפים "אזורי חיץ" בתוך שטחה של רצועת עזה, באזורים חיוניים לאוכלוסיה הסובלת מתנאי מחייה קשים ביותר ממילא, השלכות הרסניות על כלכלת הרצועה ואפשרויות התעסוקה בה. על ישראל לחדול מהתנהלותה ההרסנית והבלתי מידתית ולאפשר חיים תקינים לפלסטינים תושבי הרצועה, בהם הדייגים, החקלאים ורועות הצאן.