הילדה נור היא דמות בדיונית, אבל מוחמד תילבאני, בעליו של מפעל הממתקים, הוא אדם אמיתי לגמרי, תעשיין מוביל בכלכלה הפלסטינית. בתולדות חייו משתקפים האירועים שעיצבו את האזור הזה בשבעת העשורים האחרונים. עשר השנים האחרונות, שנות הסגר הישראלי, היו הקשות בחייו המקצועיים. תילבאני ייסד את מפעל אל-עוודה ("השיבה") לפני 40 שנה. כל ילד בעזה מכיר את טעם הגלידות, הוופלים והביסקוויטים שנמכרים בקיוסקים ובחנויות ברחבי הרצועה. החברה לא מפסיקה להתחדש ולהתעדכן, ומוציאה מוצרים חדשים כל העת.
מוחמד תילבאני נולד ב-1952 במחנה הפליטים אל-מע'אזי שברצועה, בן למשפחה מהאזור שבו יושבת היום נתיבות. הוריו הגיעו לעזה כפליטים ב-1948. אחרי מלחמת 67' ופתיחת הגבול לישראל בשנות ה-70, תילבאני יצא, כמו עשרות אלפי צעירים מעזה, לעבוד בישראל. ב-1977 השתמש בחסכונות מעבודתו כפועל בניין ואחר כך כקבלן, כדי לפתוח מפעל ביתי לממתקים, לא הרבה יותר מכמה מגשים וקערות שבהם ייצרו סוכריות, עטפו אותן ומכרו לחנויות בעזה.
ב-1980 הצליח לקנות כמה מכונות ישנות בישראל, ופתח מפעל של ממש בעיירה דיר אל-בלח'. הוא החל לייצר ופלים, סוכריות ובהמשך גם קרמבו, במבה ועוד מוצרים. בשנת 2000 קנה מפעל גלידות והתחיל בייצור גלידה וארטיקים. בשיאו העסיק 400 עובדים, מכר 60 אחוזים מתוצרתו בגדה וחמישה אחוזים בישראל.
ב-30 במאי 2007 יצאה המשאית האחרונה ממפעל אל-עוודה לגדה המערבית. מאז החמירה ישראל את הסגר, וביוני אותה שנה, בתגובה להשתלטות בכוח של חמאס על הרצועה, הופסק השיווק לגדה ולישראל, ולא חודש עד היום. ישראל עדיין אוסרת מכירה של מזון מעובד מעזה בגדה ובישראל. למעשה, בין השנים 2007 ל-2014 יצאו רק שתי משאיות נושאות סחורה מעזה לגדה, שתיהן הועמסו בחטיפי תמרים תוצרת אל-עוודה, שחולקו בין תלמידי בתי ספר בגדה, יוזמה של אונר"א, שאושרה על ידי ישראל כמחווה יוצאת דופן. הסגר העיב על שאפתנותו של תילבאני, אך לא הצליח לדכא אותה. ביוני 2014, למשל, הוציא משלוח של ביסקוויטים לאיטליה רק כדי שיוכל ללמוד איך להפעיל מכונות אריזה שרכש למפעל. היה פשוט יותר להוציא משלוח עקר לחו"ל מאשר לקבל אישור ישראלי להכניס טכנאי איטלקי להדרכה בעזה.
בשלהי יולי 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן" ספג המפעל של תילבאני פגיעה ישירה. בשל המחסור במים, קשה היה לכבות את האש והמפעל בער במשך יומיים. בגלל הקשיים במעבר כרם שלום, נהג תילבאני לרכוש מראש חומרי גלם לשישה חודשים. הכל אבד באש. נהרסו מכונות ונשרפו אלפי ליטרים של דלק, שנועד לגנרטורים המשמשים את בית החרושת בזמן הפסקות חשמל.
ראיון שנערך עם תילבאני לערוץ 1 בשנת 2015, אחרי שחלק מהמפעל שלו הושמד בהפצצה של חיל האוויר ב-2014.
היום, בגיל 65, הוא עדיין מתאמץ להתפתח ולהתחדש, במוצרים ובשיטות ייצור, ולפתח שווקים חדשים. בימים אלה הוא יוזם הקמה של מפעל חדש בחברון, שיאפשר לו לחזור ולשווק בגדה. מכיוון שאינו מצליח להכניס מרכיבים להקמת קווי ייצור חדשים, ובשל האיסור של ישראל על שיווק מזון מעובד תוצרת עזה בגדה, זאת למעשה האופציה היחידה שעומדת בפניו לחזור לשווקים בחלק השני של הטריטוריה הפלסטינית. ההשקעה העצומה הזאת מעוררת חשש אפילו אצל תעשיין למוד-קרבות כתילבאני: "מה יקרה אם ישללו לי את אישור היציאה? איך אנהל אז את המפעל החדש?". הוא מתאר את המאמץ, ההרואי כמעט, לבנות ולהרחיב עסק כלכלי, ולספק פרנסה לעובדים רבים, בתנאי חוסר ודאות קשים כל כך. הישרדות המפעל תלויה בחופש התנועה של הבעלים, וזה תלוי ברצונה הטוב של ישראל. אם תרצו, אל-עוודה ותילבאני הם משל לכלכלה הפלסטינית ולחייהם של תושבי עזה בכלל.
בניגוד לדמות בסרטון, לתילבאני יש יורש. אחד מ-13 ילדיו מנהל איתו את המפעל (בן אחר לומד הנדסה בחו"ל). הבן נהג להצטרף לאביו לנסיעות בין עזה לגדה ולחו"ל, עד שבשנה שעברה ישראל שללה את היתר הסוחר הבכיר שלו והכריזה שחלה עליו "מניעה ביטחונית", שחוסמת אותו מלנוע מחוץ לרצועה. מדוע? איש לא יודע ואין את מי לשאול. מאז, האב נאלץ לנהל את העסקים מחוץ לעזה בעצמו, לנסוע יותר, חרף גילו. כבן דמותו המצויר, אין לו כוונה לוותר. "אני לא אוהב דם, ואני לא אוהב מלחמות, אני אוהב לבנות דברים," חוזר מוחמד תילבאני ואומר לנו בעברית רהוטה.
לילדים כמו נור, לבני דמותה האמיתיים, מגיע עתיד אחר מזה שמוצע להם עכשיו. האוכלוסייה הצעירה בעזה מורכבת מילדות עם חלומות גדולים, מילדים ברוכי כישרונות, ממנהלות מפעלים, רופאות, מהנדסות, אמנים, מורים, ספורטאיות ומוזיקאים לעתיד. כל הפוטנציאל הזה יכול להתממש לטובת החברה הפלסטינית ולטובת תושבות ותושבי האזור כולו. מה שעומד בדרך אינו גזירת שמים אלא מדיניות הסגר הישראלית הכושלת, שיש עדיין מי שמאמינים בטעות כי מניעים ביטחוניים עומדים מאחוריה, בעוד שלמעשה היא סותרת את התפישה הביטחונית של המערכת שמפעילה אותה. אין צדק ואין תבונה בהצבת חיץ בין אנשים צעירים לחלומותיהם. ואחרי 50 שנות כיבוש ועשר שנות סגר, אין רגע נכון יותר מעכשיו לשנות את כל זה.
