עזה מבפנים

פועלים ממתינים במעבר ארז. צילום: מג’די פתחי

מעבר ארז

כיום, רק שני מעברים משמשים לתנועת אנשים מעזה ואליה: מעבר רפיח על גבול הרצועה עם מצרים, ומעבר ארז בינה ובין ישראל. גם כשרפיח פתוח, מעבר ארז הוא היחיד שמחבר בין עזה, ישראל והגדה המערבית, שהתנועה ביניהם הכרחית לא רק לכלכלה הפלסטינית, אלא גם למרקם החברתי, הקהילתי והמשפחתי שחולקים פלסטינים בעזה, בגדה ובישראל.

פלסטינים ופלסטיניות המבקשים להיכנס לעזה או לצאת ממנה דרך מעבר ארז נדרשים להשיג היתר מישראל. כדי להגיש בקשה להיתר יש לעמוד ברשימת קריטריונים צרה שאותה מפרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש), הגוף הישראלי שאחראי על יישום מדיניות הממשלה בנוגע לתושבי עזה. תנועה דרך מעבר ארז מתאפשרת לבודדים מ-2.2 מיליון תושבי הרצועה העונים על לפחות אחת משלוש קטגוריות שקבעה ישראל: מי שמחזיקים בהיתר סוחר או היתר עבודה, חולים שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים שאינו מצוי ברצועה ומלוויהם, ומקרים המוגדרים על ידי ישראל "הומניטריים חריגים" – בהם חתונה או לוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה, או לביקורו אם הוא חולה אנושות. הקריטריונים הצרים שקובעת ישראל לתנועה, המצמצמים מראש את זכאות תושבי עזה להיתרים, מתעלם מצרכיהן הייחודיים של נשים, מפלה נגדן לרעה בפועל ומחריף את הפגיעה בזכויותיהן ובגישתן למשפחה ולפרנסה.

• לקריאה נוספת
• משטר ההיתרים: מקבץ עדויות
• תנועה בכיוון אחד

לא פעם קורה שגם מהמעטים שעומדים בקריטריונים לקבלת היתר נמנעת תנועה בפועל, וגם הם חשופים לאלימות בירוקרטית מצד הרשויות בישראל ולעיתים אף לשנים של המתנה עד למתן מענה והנפקה של ההיתר המיוחל. ישראל משיתה על רבבות פלסטינים שמגישים בקשות להיתר תנועה "מניעות ביטחוניות" ללא נימוק, גם כשמדובר באנשי עסקים שיצאו ונכנסו וסחרו בישראל במשך עשורים, או בסטודנטים שנדרשים להגיע לראיון בשגרירות זרה כדי ללמוד בחו"ל, או בהורים המבקשים ללוות את ילדיהם החולים לטיפול מציל-חיים מחוץ לרצועה.

זמני הטיפול בבקשות להיתרים ארוכים ובלתי סבירים. על פי הנוהל הרשמי של ישראל, טיפול בבקשת יציאה מעזה לביקור הורה או ילד חולה, לדוגמה, יכול להימשך גם עד 25 ימי עבודה, ובקשה של חולה לצאת מהרצועה לטיפול רפואי יכולה לקבל הכרעה כעבור 20 ימי עבודה, זאת בלי קשר למועד התור שנקבע במוסד הרפואי. במקרים רבים, הרשויות בישראל אינן עונות לבקשות במסגרת הזמנים שהן עצמן קבעו ובקשות רבות אינן מקבלות מענה כלל, מה שבפועל מונע מהמבקשים אפשרות לממש צרכים הומניטריים בסיסיים.

לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, נרשמו במעבר ארז בכל חודש כחצי מיליון יציאות מעזה של תושבים שיצאו מדי יום לעבוד כפועלים בשטחי ישראל. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, ישראל צמצמה מאוד את מספר ההיתרים לפועלים מעזה וסגרה את מעבר ארז תכופות, ולפעמים באופן ממושך, גם במהלך השנים שלאחר מכן. החל ממרץ 2006 ישראל אסרה בפועל על כניסת פועלים מעזה לתחומיה עד סוף 2014, אז חזרה לאפשר באופן בלתי רשמי יציאה של כמה מאות פועלים מעזה תחת מכסה מצומצמת של "היתרי סוחר".

בשלהי 2021, כמה חודשים אחרי תום הלחימה במאי 2021 ובמקביל להסרה הדרגתית של "סגר הקורונה", הרשויות בישראל הוסיפו קריטריון יציאה מעזה ל"צרכים כלכליים", והחלו להתייחס בגלוי לעובדה שמרבית המחזיקים בהיתרים מסוג זה יוצאים מהרצועה כדי לעבוד בישראל כפועלים. בשנת 2022, ממוצע היציאות החודשי מעזה לישראל עמד על 34,610 יציאות, כמעט 90% מתוכם של פועלים וסוחרים. מספר היציאות מעזה דרך מעבר ארז לצרכי פרנסה אמנם גבוה משמעותית כיום משהיה בעשור הראשון לסגר, אך נותר נמוך משהיה בעבר, ורחוק מלספק את הצורך.

בנוסף להגבלות הגורפות על תנועת פלסטינים שישראל אוכפת בשגרה, היא נוקטת לא פעם גם בסגירת המעבר כצעד ענישתי, בנוסף לסגרים שהיא כופה בחגים או בימי בחירות בישראל. כך למשל בימים שקדמו למתקפה ההרסנית באוגוסט 2022, במהלכה, ובימים שאחריה, נאסרה כליל התנועה במעבר. גם במהלך המתקפה במאי 2023, ישראל סגרה את המעברים באופן מלא לאורך חמשת ימי הלחימה.

• לקריאה נוספת
• במילותיהם: מטפלים ומטפלות מרצועת עזה על פגיעות הסגר בבריאות הנפש
• בכל מחיר

מעבר רפיח

בגבול בין רצועת עזה למצרים שוכן מעבר רפיח. מ-2007 עד 2012 המעבר לא פעל באופן סדיר, ונפתח לסירוגין. מהמחצית השנייה של שנת 2012 עד לאמצע שנת 2013, המעבר פעל באופן סדיר ונרשמו בו כ-40 אלף כניסות ויציאות מהרצועה מדי חודש. בין יולי 2013 לאמצע 2018, המעבר היה סגור רוב הזמן בהחלטת השלטונות המצרים. במאי 2018, עם החרפת המצב ההומניטרי ברצועה ותחילת אירועי "צעדות השיבה", החלה מצרים לפתוח את המעבר באופן סדיר יותר. לנוכח המצב הכלכלי הקשה, צעירים רבים מנצלים את פתיחתו הרצופה של המעבר כדי לחפש עתיד מחוץ לעזה, ולעיתים משלמים על כך בחייהם.

במרץ 2020 מצרים סגרה את המעבר על רקע סכנת התפשטות הקורונה, ורק מדי פעם אפשרה דרכו חזרה של תושבים מעטים ממצרים לעזה. בפברואר 2021 מצרים הכריזה על פתיחה מחודשת של המעבר "עד להודעה חדשה", והוא במתכונת של חמישה ימים בשבוע, פחות או יותר ברציפות. בשנת 2021 עברו דרכו בממוצע 15,077 איש ואישה בכל חודש, ובשנת 2022 עמד הממוצע החודשי על 23,222 כניסות ויציאות מהרצועה.

כשמעבר רפיח נפתח באופן סדיר, רשאים לצאת דרכו, בכפוף לרישום, מי שעומדים בקריטריונים שקובעת מצרים: תושבי עזה בעלי דרכונים מצריים או זרים, חולים עם הפניות לטיפול רפואי, וסטודנטים או תושבים שמחזיקים באשרת כניסה למדינה שלישית מתוקף עבודתם או משום שמשפחתם מתגוררת בה. רבים מתושבי הרצועה המבקשים לנוע דרך מצרים לא עומדים בקריטריונים אלה. למי שידם משגת קיימת אפשרות לקבל אישור יציאה באמצעות תיאום "מיוחד", אך תושבים רבים אינם עומדים בעלויות הכרוכות בכך. זמן ההמתנה לקבלת אישור לעבור ברפיח הוא לעיתים ממושך, והנסיעה דרך סיני קשה ומסוכנת.

מעבר רפיח לא מהווה פתרון עבור אנשים המבקשים להגיע מעזה לישראל או לגדה המערבית. הכניסה לגדה, גם לפלסטינים שמגיעים מירדן דרך מעבר גשר אלנבי, מותנית בקבלת היתר ישראלי. בנוסף, במקרים רבים אוסרת ישראל על היוצאים ממעבר רפיח לשוב לרצועה דרך מעבר ארז, או להפך, דבר המעמיד אנשים בפני בחירה לא פשוטה: אם יצאו דרך רפיח והמעבר ייסגר, יתכן שתימנע חזרתם לרצועה.

כרם שלום

• לקריאה נוספת
• קווים אדומים, רשימות אפורות
• פרי בשל

בשנים הראשונות אחרי שהידקה את הסגר על הרצועה (2007-2010), ישראל סגרה שלושה מעברי סחורות לעזה שהפעילה עד אז – קרני, סופה ונחל עוז. כבר יותר מעשור, מעבר כרם שלום הוא מעבר הסחורות העיקרי של רצועת עזה והיחיד עם ישראל. המעבר, שהופעל לראשונה ב-2005 לצורך הכנסת סיוע הומניטרי, משמש עד היום כעורק חיים מרכזי וחיוני של תושבי הרצועה.

מאז הידוק הסגר ב-2007 ועד 2010, סביב אירוע משט המאווי מרמרה, ישראל אסרה על כניסת רשימה ארוכה של סחורות אזרחיות לרצועה, בהן מוצרים בסיסיים כגון כוסברה, נייר טואלט, צעצועים ושוקולד. למעשה, הרשימה שניהלה ישראל, שמעולם לא פורסמה רשמית, מנתה רק פריטים המותרים בכניסה לרצועה – כל השאר היו אסורים. ב-2012, בעקבות מאבק משפטי ממושך שניהל ארגון גישה, משרד הביטחון חשף את מצגת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים" הכוללת מידע על מדיניות הגבלת כניסת מזון לרצועת עזה בין 2007 ל-2010. במהלך תקופה זו, ישראל צמצמה במכוון כניסה של מוצרי מזון רבים לעזה ובכך האיצה והעמיקה את המשבר הכלכלי החמור שגרם הסגר.

כיום ישראל כבר לא מטילה הגבלות על הכנסת מוצרי מזון לרצועה, אך ממשיכה להגביל מאוד, ולעיתים אף לאסור לחלוטין, כניסה של פריטים שהיא מגדירה "דו-שימושיים", כלומר חומרי גלם או ציוד בעלי שימוש אזרחי מובהק שיכולים, לשיטתה, לשמש גם לפעילות צבאית. רשימת הפריטים שישראל מגדירה כ-"דו-שימושיים" חורגת בהרבה מסטנדרטים בינלאומיים. הרשימה ארוכה ועמומה, והיא כוללת קטגוריות רחבות כמו "ציוד תקשורת", וכן פריטים וחומרים בסיסיים שנחוצים בין היתר למערכת הבריאות, לתעשייה, לתחום טכנולוגיות המידע ולענפי החקלאות והדיג, כמו גם לצרכים יום-יומיים בסיסיים. ההגבלות על גישה לחומרים אלה, לצד סחבת והיעדר במענה מצד ישראל לבקשות תיאום הכנסתם לרצועה, מעכבות מאוד פיתוח כלכלי של הרצועה, כמו גם את המאמצים המתמשכים לפיתוח מערכות אזרחיות שונות לרבות תשתיות החשמל, המים והטיפול בשפכים.

בעבר, חומרי בניין בסיסיים כמו מלט וברזל, ורוב הפריטים שישראל מגדירה כ-"דו-שימושיים", נכנסו לעזה כמעט בלעדית במסגרת מנגנון תיאום הקרוי "המנגנון לשיקום עזה" (Gaza Reconstruction Mechanism). מנגנון זה הוקם אחרי המלחמה ב-2014 ("צוק איתן"), על פי דרישת ישראל, והוא פועל בתיאום מול הרשות הפלסטינית ובפיקוח האו"ם. הלכה למעשה, הוא משאיר בידי ישראל את הכוח להחליט איזה תוכניות בניין יאושרו ויצאו לפועל. גם תכניות בניין שכבר אושרו מתעכבות מאוד בשל איטיות וסרבול המנגנון. בשנים שבין 2015-2022, ישראל הפסיקה להתייחס לחצץ, למלט אפור ולבן, למוטות ברזל וליריעות פלדה כאל פריטים דו-שימושיים המצריכים "תיאום מיוחד", ומאז, כניסתם לרצועה דרך כרם שלום מתאפשרת באופן חופשי יחסית (פרט לזמנים שבהם אוסרת ישראל כליל את כניסתם, כמו אחרי מאי 2021).

ההגבלות שישראל אוכפת על מעבר סחורות, בראשם פריטים דו-שימושיים, גורפות ומרחיקות לכת. המשטר שפיתחה ישראל כדי לשלוט במעבר של סחורות דו-שימושיות דרך המנגנון לשיקום עזה ומסלולים אחרים הוא מורכב, יקר, עמוס בירוקרטית ולוקה בחוסר שקיפות. במקרים רבים נדמה שההגבלות שישראל מטילה על גישה לפריטים מסוימים מיותרות; הן יוצרות עיכובים וחוסרים שמסבים נזקים כלכליים ניכרים, מעכבות שיקום ובנייה, פוגעות בתפקודן התקין של מערכת הבריאות ושל תשתיות אזרחיות חיוניות נוספות בעזה, וחונקות את התעשיות ברצועה. מדיניות ניטור הפריטים הדו-שימושיים של ישראל, שאותה היא מיישמת באמצעות מנגנון השיקום, מהווה הפרה חמורה של החובות המוטלות על ישראל ככוח כובש מתוקף הדין הבינלאומי.

מהמשאיות הראשונות שיצאו מעזה לגדה המערבית אחרי שבע שנים של איסור גורף. צילום: גישה

גם הוצאת סחורות למכירה בשווקים מחוץ לרצועה היא צורך חיוני ובסיסי של הכלכלה. עד היום, ישראל אוסרת על יציאה של סוגים רבים של סחורות מעזה לשיווק בגדה ובישראל. ישראל אמנם אפשרה יצוא מצומצם של סחורות מסוימות מעזה לחו"ל בשנים שאחרי הידוק הסגר ב-2007, אך האיסור על שיווק תוצרת חקלאית מעזה בגדה נותר על כנו במשך שבע שנים. רק לקראת סוף 2014 הוסר האיסור על שיווק תוצרת חקלאית מעזה בגדה, מהמגבלות הכלכליות המכבידות ביותר שהוטלו על עזה בקיץ 2007. בהמשך הותרו לשיווק בגדה גם ריהוט, מוצרי טקסטיל ותוצרת חקלאית מעזה. על פי רשימת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, התוצרת החקלאית המותרת כרגע לשיווק בגדה כוללת עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים, קישואים, בטטות, כרובים, כרוביות, תותי שדה, תמרים וגזר. בצלים גם נמצאים ברשימה, אך שיווקם לגדה לא מתאפשר בפועל.

במהלך שנת 2015, שנת השמיטה תשע"ה, ישראל התירה כניסה של עגבניות וחצילים מעזה לישראל, בכפוף למכסות צרות. ב-2022, שנת השמיטה תשפ"ב, ישראל אפשרה שיווק של סחורות חקלאיות נוספות מעזה בשטחה. לפי נתונים של ארגון החקלאות של האו"ם (Food and Agriculture Organization of the UN), שווי התוצרת החקלאית ששווקה מהרצועה לישראל הייתה הגדולה ביותר שנרשמה מאז שנת 2000 (9.9 2022). מדובר בעלייה של 864% בהשוואה לשווי התוצרת שיצאה מעזה לישראל ב-2021 (1.03 מיליון דולר). סחורות נוספות מעזה שהותרו לשיווק בישראל הן ריהוט, טקסטיל וגרוטאות מתכת.

עזה: כרוניקה של סגר

הזיזו את הסרגל שמאלה לסקירה היסטורית 1947-2021

29.11.1947

אישור תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. רצועת עזה נכללת בתחומי המדינה הפלסטינית

15.04.1948

הכרזת מדינת ישראל ומלחמת 1948. במהלך המלחמה, פליטים פלסטינים רבים מאזור המרכז והדרום מתרכזים בעזה

24.02.1949

נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, שמשאיר את הרצועה תחת שלטון צבאי מצרי

05.06.1967

ישראל כובשת את עזה במהלך מלחמת ששת הימים

01.01.1972

היתר יציאה כללי מאפשר לפלסטינים מעזה ומהגדה להיכנס לתחומי ישראל במשך היום ולעבוד בה

09.12.1987

פורצת האינתיפאדה הראשונה בתחילה בעזה ואז בגדה המערבית. בשנים הבאות האלימות תתפשט ותחריף

10.02.1991

מבוטל היתר היציאה הכללי, מגבלות התנועה על תושבי הרצועה הופכות למשמעותיות מאד

04.05.1994

בעקבות הסכמי אוסלו נחתם הסכם קהיר להעברת אזורי עזה ויריחו לשליטה פלסטינית

01.01.1995

ישראל מקימה גדר סביב רצועת עזה

25.10.1999

נפתח המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית

27.09.2000

פורצת האינתיפאדה השניה. המעבר הבטוח נסגר. הגבלות משמעותיות מוטלות על התנועה במעבר ארז. ישראל סוגרת את שדה התעופה של עזה. נאסר על סטודנטים מעזה לצאת ללימודים בגדה המערבית

11.09.2005

מושלמת תכנית ההתנקות והצבא הישראלי יוצא מתחומי הרצועה לאחר 38 שנה. מוטלות הגבלות על הסחר עם עזה

15.11.2005

נחתם הסכם המעברים. ההסכם נותן לישראל שליטה רבה במעבר אנשים מהרצועה ואליה

25.01.2006

תנועת החמאס זוכה ברוב בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנערכות בעזה ובגדה המערבית. שלושה חודשים אחר כך, ישראל אוסרת על פועלים מעזה להיכנס לתחומה ומגבילה את המעבר בארז למקרים הומניטריים חריגים

26.06.2006

החייל גלעד שליט נשבה בידי ארגונים פלסטיניים ומוחזק בעזה. יומיים אחר כך מתחיל מבצע גשמי קיץ, הכניסה הקרקעית הישראלית הראשונה לרצועה לאחר ההתנתקות. במהלך הלחימה מופצצת תחנת הכוח של עזה

19.09.2007

ישראל מכריזה על עזה כעל 'ישות עויינת' בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ומטילה עליה סגר. ישראל מאמצת נוסחאות לחישוב רף המזון המינימלי שצריך להיכנס לרצועה כדי להימנע ממשבר הומניטרי, מצמצמת לזמן מה את כמות הדלקים והחשמל הנמכרים לעזה, ומגבילה את מרחב הדיג מחופי הרצועה לשלושה מיילים ימיים

27.12.2008

מבצע עופרת יצוקה. תחנת הכוח מופצצת שוב. פגיעה קשה בבבתי מגורים ומימשל ובתשתיות חשמל, ביוב ומים בנוסף למאות הרוגים

01.01.2009

ישראל מפרסמת נוהל שאוסר למעשה על פלסטינים מעזה לעבור לגדה המערבית לצורך איחוד משפחות

31.05.2010

השתלטות חיל הים על הספינה הטורקית מאווי מרמרה מסתיימת בהריגתם של תשעה מפעילי המשט. לחץ בינלאומי וחקירות בעקבות האירוע. ישראל מבטלת את מרבית ההגבלות על הכנסת מוצרים אזרחיים לרצועה, למעט פריטים "דו שימושיים" ומתירה כניסת חומרי בניין עבור אירגונים בינלאומיים בלבד. מתחיל יצוא מוגבל מעזה לחו"ל

10.07.2011

חיל האוויר מפציץ מנהרה בעזה. לאורך השנה מתגברת מאוד פעילות ההברחה במנהרות בין סיני לעזה. הפעילות במעבר רפיח מתרחבת משמעותית והוא פתוח רוב הזמן למעבר תושבי עזה למצרים בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים

14.11.2012

מבצע "עמוד ענן". לאחריו ישראל מגדילה את מרחב הדיג לשישה מיילים ימיים ומכריזה כי תתיר כניסת חקלאים למרחק של עד 100 מטר מהגבול

13.10.2013

גילוי מנהרה ליד קיבוץ עין השלושה שם קץ לתקופה קצרה בה ישראל התירה כניסת חומרי בניין עבור המגזר הפרטי, וכניסתם נאסרת כליל. האבטלה מזנקת. במהלך השנה מצרים משמידה את רוב מנהרות ההברחה מסיני וסוגרת את מעבר רפיח לעיתים תכופות

08.07.2014

מבצע "צוק איתן", הקטלני וההרסני בסבבי הלחימה ברצועה

אוגוסט 2014

הפסקת אש מסיימת את סבב הלחימה. מוקם ה-GRM ונכנסים יותר חומרי בנייה לעזה. מורחבים מעט האישורים לביקורי משפחות בגדה. בנובמבר מבוטל האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית

01.03.2015

ישראל מתירה שיווק מוגבל בתחומה של תוצרת חקלאית מהרצועה עבור יהודים המקפידים על שנת השמיטה. מעבר רפיח היה פתוח ל-32 ימים לא רצופים בלבד במשך השנה

מרץ 2016

ישראל מטילה איסור על הכנסת מלט למגזר הפרטי ברצועה למשך חודשיים כמעט. במהלך השנה מבוטלים אלפי היתרי סוחר לסוחרים מעזה ונמנע מעבר שלהם לישראל או לגדה. המניעות הביטחוניות מתגברות

מאי 2018

ממאי 2018 ועד אוגוסט 2020 נקטה ישראל 13 פעמים (שמונה פעמים במעבר ארז וחמש בכרם שלום) בסגירת המעברים ובעצירה של כניסת סחורות כענישה קולקטיבית. הסגירה של המעברים מפרה את זכויות התושבים וגורמת לנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולמפעלים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר שמטילה ישראל על הרצועה

אפריל 2019

ישראל הרחיבה את האזור המותר לדיג מול חלק מחופי עזה לראשונה עד ל-15 מיילים ימיים. המרחק החדש מיושם על שטח צר יחסית מול דרום הרצועה. ישראל ממשיכה לצמצם את אזור הדיג כצעד של ענישה קולקטיבית; במהלך 2019 ישראל צמצמה 11 פעמים את המרחק אליו מותר לדייגי עזה להגיע, בארבע מהפעמים אף הוטל סגר ימי מלא. בחודשיים הראשונים של שנת 2020 (ינואר ופברואר) המרחב צומצם ארבע פעמים, בהם אף נאסרה יציאה לים למשך יומיים

מרץ 2020

משבר הקורונה. בצעד שמוסגר כהתגוננות מפני התפשטות נגיף הקורונה, ישראל הפסיקה את התנועה דרך ארז, למעט יציאת חולים לטיפולים דחופים ומקרים בודדים נוספים. מצב זה המשיך כמעט ללא שינוי עד קיץ 2021

מאי 2021

ישראל סגרה לחלוטין את ארז וכרם שלום לתנועת סחורות במהלך 11 ימים של מתקפה נרחבת על הרצועה, ומנעה כליל תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה, כולל סיוע רפואי ודלק לתחנת הכוח. היא המשיכה להגביל מאוד את התנועה במעברים גם חודשים אחרי שהושגה הפסקת אש

אוגוסט 2022, מאי 2023

לתנאי החיים הירודים ברצועה מצטרפים נזקים מצטברים של מתקפות ישראליות חוזרות, האחרונה שבהן במאי 2023. הפצצות ישראליות מאז הטלת הסגר הרגו ופצעו אלפי פלסטינים בעזה

היקף וסוגי הסחורות המאושרות לשיווק מעזה לגדה המערבית ולישראל רחוקים מלספק את הנדרש לפיתוח כלכלי ברצועה. ההגבלות על שיווק תוצרת חקלאית, לצד התנאים והדרישות המחמירות לצורך העברת סחורות במעבר כרם שלום, חוסמות יזמות, עסקים ומסחר ושוללות פרנסה. מאז הידוק הסגר על עזה ביוני 2007 ועד סוף 2014, יצאו מעזה רק 14.7 משאיות בחודש בממוצע, כ-1% ממספר המשאיות שיצאו ממנה לפני הסגר (1,064 משאיות בחודש ממוצע). במהלך 2021 יצאו מעזה 338 משאיות בחודש ממוצע, וב-2022, יצאו בכל חודש 484 משאיות בממוצע.

כמו במעבר ארז, גם בכרם שלום עושה ישראל לא פעם שימוש פסול בשליטתה על המעבר כדי להפעיל לחץ על האוכלוסייה, פעמים רבות תוך הגבלה ממושכת של גישה לסחורה חיונית. כל סגירה של מעבר כרם שלום או הגבלה נוספת של תנועת הסחורות דרכו לא רק מהווה ענישה קולקטיבית אסורה על פי חוק אלא גם מביאה להשלכות הומניטריות מיידיות ולנזקים כלכליים כבדים לתושבים ולתעשייה ברצועה, הנאנקים ממילא תחת מגבלות הסגר.

• לקריאה נוספת
• תוצרת עזה
• עסקים קטנים, תקווה גדולה

שער סלאח א-דין

בפברואר 2018 החלה כניסת סחורות ממצרים לרצועה דרך שער סלאח א-דין, הסמוך למעבר רפיח, ונמצא בשליטה אזרחית וביטחונית של רשויות חמאס ומצרים. כניסת הסחורות בשער זה, בייחוד של דלקים וחומרי בניין, הפכה מאז למשמעותית: במהלך 2021 נכנסו דרכו 1,748 משאיות בממוצע בכל חודש, לעומת 3,167 משאיות שנכנסו דרכו בחודש בממוצע במהלך 2022 (עלייה של כ-80%).

גם עם ההרחבה של היקף כניסת הסחורות לעזה ממצרים, שער סלאח א-דין אינו מהווה תחליף לתפקוד שוטף ותקין של מעבר כרם שלום, בראש ובראשונה מפני שהוא לא מחבר בין עזה לבין השווקים הכי רלוונטיים שלה, ישראל והגדה המערבית. אין בשער תשתיות להעברה של כל סוגי הסחורות, והוא ממוקם רחוק מנמלים באזור.

מאז אוגוסט 2021, גרוטאות מתכת יוצאות מעזה למצרים דרך השער, ומאז ינואר 2022, מצרים מאפשרת גם הוצאת פסולת סוללות. במהלך 2021 יצאו מעזה למצרים 39 משאיות סחורה בממוצע, וב-2022 עלה ממוצע המשאיות החודשי ל-141. השער לא פועל על פי נהלים סדורים ושקופים, ופעמים רבות נאסרת בו כניסה של פריטים שישראל אוסרת על כניסתם דרך מעבר כרם שלום.

חקלאי בבית להיא, עזה. צילום: מג'די פתחי

השליטה של ישראל ברצועה אינה עוצרת במעבריה היבשתיים לאנשים ולסחורות. ישראל שולטת גם במרחב הימי והאווירי של עזה. בניגוד להבנות שהושגו במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל אוסרת על בנייה של נמל ימי ואינה מאפשרת את שיקום שדה התעופה הבינלאומי בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-2001. כלי טיס בלתי מאוישים, שלוחי ישראל, חגים בשמי הרצועה וזמזומם המטריד נשמע בכל שעות היום. ישראל חוסמת את המרחב האווירי של עזה ושולטת גם במרחב האלקטרו-מגנטי ברצועה. היא אינה מקצה לעזה תדרים של דור שלישי ורביעי, דבר שמגביל לא רק תקשורת סלולרית אלא גם את תעשיית ההיי-טק ואת פעילותם של עסקים ומוסדות אחרים הנסמכים על שירותי אינטרנט.

מרחב החיץ

ישראל אף אוכפת "אזור חיץ" בתוך שטחי הרצועה, לאורך מכשול ההפרדה, באזור בו מצוי חלק משמעותי מאדמותיה החקלאיות של עזה. היא אוסרת על תושבי עזה להתקרב למרחק של יותר מ-300 מטרים מהגדר ומתירה רק למעט חקלאים ורועי צאן להגיע עד מרחק של 100 מטר ממנה. ישראל אוכפת את ההגבלות על גישה לאזור זה באמצעות ירי חי, ועורכת פלישות קרקעיות לשטחים הסמוכים לגדר דרך קבע. משיחות שקיימנו עם חקלאים ורועי צאן שחיים ומתפרנסים בסביבת אזור החיץ עולה בבירור כי לתושבי הרצועה המבקשים לקיים שגרת חיים באזור החיץ או בסמוך אליו חסרה הידיעה מתי הם עומדים בסכנה.

בשנת 2017 החלו גם הרשויות בעזה להטיל הגבלות מסוימות בסביבת אזור החיץ: הגבלות על סוגי גידולים באזורים מסוימים באזור החיץ, אחרי השעה 19:00 לחקלאים אסור להיכנס לאדמות הממוקמות במרחק של פחות מ-300 מטרים מהגדר (מזרחית לכביש ג’אקר), ומי שאינם חקלאים נדרשים לאישור מיוחד כדי להיכנס לאיזור בכל שעות היממה.

בין אם הן נאכפות על ידי ישראל או על ידי הרשויות המקומיות בעזה, הגבלות על גישה לאדמות, על סוגי הגידולים או על המבנים שניתן להציב על אדמות חקלאיות פוגעות בייצור החקלאי ברצועה ובפרנסת התושבים הרעועה גם כך.

על פי נתוני ארגון אל-מיזאן בעזה, בין השנים 2020-2022, נרשמו ליד הגדר כ-2,084 תקריות ירי מצד ישראל כלפי חקלאים, רועים, מלקטי פסולת מתכת בעזה, שהביאו למותם של לפחות 19 פלסטינים ולפציעתם של 159. באירועי המחאה של "צעדות השיבה", שהחלו במרץ 2018 ונמשכו לאורך 2019 ליד הגדר בין ישראל לרצועה, היה שימוש נרחב של הצבא הישראלי בירי חי נגד מפגינים. לפי נתונים שפרסם האו"ם, בהפגנות נהרגו מירי ישראלי 214 פלסטינים, בהם 46 ילדים; למעלה מ-36,100 נפצעו, כמעט 8,800 מתוכם ילדים.

• לקריאה נוספת
• אין גבול: על החיים והמוות באזורי החיכוך בין האוכלוסיה של עזה לבין הצבא של ישראל
• הגבלות על שיווק דגים מעזה – תמונת מצב

התוקפנות הישראלית בסמוך לגדר אינה מסתכמת בירי חי. בשלהי 2015 הצבא הישראלי אישר לראשונה שהוא מבצע ריסוסים אוויריים של קוטלי עשבים מעל הגדר, כדי להשאיר את השטחים הקרובים אליה בתוך עזה חשופים. בעקבות עבודה משפטית של גישה וארגוני זכויות האדם עדאלה ואל-מיזאן, ומהמעקב והתיעוד שעורכים ארגונים שונים, עולה כי הריסוס פוגע ביבולים רבים במרחק גדול בהרבה מ-300 מטר, וכך בפרנסת המגדלים ובכלכלת הרצועה כולה. אין לדעת לאיזה נזקים עלולים לגרום החומרים המרוססים בטווח הארוך.

מאז 2014, שנת 2019 היתה השנה המלאה שבה לא בוצעו ריסוסים מהאוויר, החקלאים שעובדים ליד הגדר ראו שיפור ביבול, אך בינואר 2020 שבו מטוסים ישראליים לרסס חומרי הדברה לאורך הגדר עם הרצועה ולגרום נזקים לשדות חקלאיים. הפרקטיקה ההרסנית נמשכה גם באפריל 2020, בצל משבר הקורונה, ובניגוד לחובת ישראל להגן על הביטחון התזונתי של תושבי הרצועה. לא תועדו מקרים נוספים של ריסוס מאז אפריל 2020, אך מעל חקלאי האזור מרחפת סכנה תמידית שהפרקטיקה ההרסנית תחודש ללא התראה, תוך פגיעה עצומה בפרנסתם.

סירות דייגים בעזה, 2019. הדיג הפך למלאכה מסוכנת. צילום: אסמאא ח'אלידי

מרחב הדיג

הדיג, מהענפים הכלכליים הוותיקים והמבוססים ברצועה, הפך בעשורים האחרונים למלאכה מסוכנת. ישראל מגבילה את הגישה לשטח הימי של רצועת עזה וההגבלות נאכפות על ידי חיל הים הישראלי באמצעות ירי אזהרה או ירי חי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגורם לנזקים כבדים לדייגים, לפציעות ולא פעם גם לאבדות בנפש. איגודי הדייגים בעזה מדווחים על שימוש בירי חי, תפיסת סירות וציוד של דייגים ומעצרי דייגים גם בתוך המרחב המותר. במאי 2020 חלה הסלמה בתדירות מקרי האלימות והירי של הצבא הישראלי לעבר דייגים, ודיווחים על מקרים כאלה המשיכו גם במהלך 2021 ובמהלך 2022; 136 תקריות ירי כנגד דייגים נרשמו בין ינואר למאי 2023.

הסכמי אוסלו מ-1995 קבעו כי דייגי עזה יורשו להרחיק עד 20 מייל ימי מהחוף, אך סעיף זה של ההחלטה מעולם לא יושם. לאורך השנים ישראל כפתה הגבלות משתנות על הגישה לים בעזה שנעו בין שלושה לתשעה מייל ימי מחופי הרצועה. בתחילת 2019 הודיעה ישראל כי האזור המותר לדיג יורחב עד 12 מייל ימי מול חופי דרום הרצועה ויישאר עד שישה מייל ימי בצפון. מאוחר יותר באותה שנה נוסף למרחב המותר שטח קטן בו מותר לדייגים להרחיק עד 15 מייל ימי מהחוף. בקצוות, בדרום ובצפון, מוגדרת רצועת ים ברוחב מייל ימי אחד שבה נאסר השיט כליל. מאז פברואר 2022 מתנהל מאבק משפטי עקרוני, בהובלת "גישה", הנוגע לחוקיות ההגבלות שאוכפת ישראל במרחב הימי ברצועה ולסמכות חיל הים להחרים לצמיתות סירות דיג שהוא תופס בו.

כמו סגירה של המעברים או הגבלת התנועה דרכם, גם צמצום אזור הדיג משמש את ישראל תדיר כאמצעי להפעלת לחץ על תושבי הרצועה, צעד שמהווה ענישה קולקטיבית אסורה. ב-2019 ישראל צמצמה את שטח הדיג לפחות תשע פעמים כצעד של ענישה קולקטיבית, בארבע מהן הוטל סגר ימי מלא. ישראל המשיכה כך גם במהלך 2020 ו-2021. עם תחילת המתקפה הישראלית על הרצועה במאי 2021, ישראל אסרה כליל על היציאה לים, הגבלה שנשארה בתוקף במשך 15 ימים רצופים. גם שבועות אחרי שהושגה הפסקת אש, ישראל המשיכה לצמצם את המרחב המותר לדיג.

ישראל מגבילה ואף מונעת כניסה של חומרים הנדרשים לשיקום הסירות שנפגעו מהירי, או מתאונות בים, ודייגים נאלצים להשבית סירות שנפגעו. ההגבלות השונות פוגעות קשות ברווחיות ובפעילות של הענף, ובפרנסתם של יותר מ-50 אלף איש הנסמכים עליו. מספר העובדים בענף הדיג ירד מכ-10,000 בשנת 2000 לכ-3,600 עד תחילת 2020.

• לקריאה נוספת
• מים עומדים
• אילו היה” – צעירים בעזה על המשמעות של חופש תנועה עבורם”

כבר שנים רבות יש ברצועת עזה הפסקות חשמל ממושכות מדי יום. המחסור בחשמל משליך על היבטים רבים של חיי היום-יום ברצועה, על פעילותם התקינה של בתי חולים, בתי עסק ופעילות תעשייתית ומוסדות לימוד כמו גם על תפקודן של תשתיות אזרחיות, ביניהן מערכות המים והטיפול בשפכים, ומביא לנזקים סביבתיים מורכבים שמחריפים את תנאי החיים ברצועה.

הסולר שמפעיל את תחנת הכוח ממומן על ידי קטאר, נרכש בישראל, ומועבר לרצועה דרך מעבר כרם שלום. שלוש הטורבינות שמופעלות בדרך כלל בתחנת הכוח מפיקות בסך הכול בין 65-75 מגה וואט. חשמל נוסף (120 מגה וואט) נרכש מישראל ומוזרם דרך קווי אספקה ישירים. מצרים, שגם היא סיפקה בעבר חשמל שהועבר לרצועה בקווי אספקה ישירים, הפסיקה לספק לעזה חשמל בפברואר 2018. אספקת החשמל הכוללת בעזה (כ-195 מגה וואט בסה"כ) מעמידה לרשות התושבים עד 15 שעות חשמל ביממה בממוצע.

אספקת החשמל בעזה משתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר, שמשפיעים על צריכה: בשיאי החורף והקיץ, כאשר צריכת החשמל עולה, שעות החשמל המסופקות לתושבים פוחתות. מימון חיצוני, שמאפשר את פעולת תחנת הכוח, מחזיק תשתיות ציבוריות, בתי חולים, עסקים ובתים פרטיים במצב טוב מבשנים עברו, אך פתרון בר-קיימא לא נראה באופק. על פי החברה לחלוקת החשמל ברצועה, גם בתקופות של צריכה מופחתת, האספקה הכוללת אינה מגיעה אף למחצית מהביקוש לחשמל ברצועה, שנע בין 400-500 מגה וואט.

במקרים רבים (האחרונים ביניהם באוגוסט 2022 ובמאי 2023) ישראל חסמה כניסה של דלקים המיועדים לתחנת הכוח בעזה דרך מעבר כרם שלום, ובכך פגעה במכוון באספקת החשמל לתושבים וכן בתפקוד של תשתיות חיוניות ומוסדות ציבוריים.

במצב שבו מדינות ברחבי העולם נוקטות בצעדים להתמודדות עם משבר האקלים המתפתח, המחסור בחשמל והמדיניות הישראלית בנוגע לתנועת אנשים וסחורות מחריפים את ההרס הסביבתי ברצועה ומונעים מפלסטינים בעזה לפתח חוסן אקלימי.

המשפט הבינלאומי מטיל על ישראל חובות ככוח כובש, ביניהן החובה לאפשר חיים תקינים לתושבי ולתושבות השטחים הכבושים, כולל רצועת עזה. מתוקף שליטתה הניכרת והנרחבת בהיבטים כה רבים של החיים ברצועת עזה, מוטלת על ישראל גם חובה מוסרית, לכל הפחות להימנע מפגיעה באוכלוסיית הרצועה, אך גם לאפשר הרבה יותר מכך.

על מצרים, שחולקת גם היא גבול עם רצועת עזה, לא מוטלות חובות של כוח כובש על פי הדין הבינלאומי, אך בהינתן הסגר שאוכפת ישראל, למצרים החובה לאפשר מעבר של אנשים וסיוע הומניטרי בינה ובין עזה. כמו מדינות אחרות בעולם, מוטלת עליה חובה לפעול כדי למנוע הפרה של הדין הבינלאומי, בין היתר על ידי הימנעות מוחלטת מענישה קולקטיבית.

לישראל הזכות לקבוע הסדרי ביטחון כדי למנוע העברת אמצעי לחימה, אך על פי הדין הבינלאומי, על הסדרים אלה להיות סבירים ומידתיים. עליה לאזן בין צרכיה הביטחוניים ובין חובתה לשמור על זכויות האדם של פלסטינים. הסגר על עזה איננו מביא לידי ביטוי איזון כזה, הוא מפר באופן שיטתי את הזכות לחופש תנועה ומגוון זכויות שמימושן תלוי בתנועה, והוא פסול מכול וכול.

לעמדת "גישה", ישראל צריכה להתיר תנועה חופשית של אנשים וסחורות אל רצועת עזה וממנה בכפוף אך ורק לבדיקות ביטחוניות פרטניות, מידתיות וסבירות, ולאפשר לפלסטינים ולפלסטיניות ברצועה לא רק לממש זכויות יסוד אלא גם גישה לכל שנדרש לקיום חיים בכבוד.

*לפי דרישת החוק, גישה גאה לציין כי כתוצאה משיתוף פעולה עם מדינות וארגונים בינלאומיים, שתומכים בעשייה שלנו לקידום זכויות אדם, רוב המימון לפעילותנו מגיע מ"ישויות מדיניות זרות".