עזה מבפנים

קודם כל בני אדם

מעבר ארז, 2019. צילום: אסמאא ח'אלידי

כיום, רק שני מעברים משמשים לתנועת אנשים מעזה ואליה: רפיח למצרים וארז לישראל. כאשר מעבר רפיח סגור – מעבר ארז, שבשליטת ישראל, הוא השער הבלעדי שדרכו ניתן לצאת מעזה או להיכנס אליה. הוא גם הדרך אל הגדה המערבית, שגם במעברים אליה ישראל שולטת.

• לקריאה נוספת
• חלומות בהמתנה: השפעות הסגר על תעסוקת נשים בעזה ועל חיי משפחה ברצועה.
• 31 אחוז מבקשות תושבי עזה לצאת לטיפולים רפואיים דרך מעבר ארז לא נענו, או שלא נענו בזמן

מעבר דרך ארז כפוף לאישור ישראלי, המפרש בצמצום רשימת קריטריונים צרה ומשתנה שעליה מחליטה ישראל. קורה שגם תושבים שמחזיקים בהיתרים, נדחים בהגיעם אל ארז. סוחרים מקבלים הודעה שהיתר המעבר שלהם נשלל בשל "מניעה ביטחונית", ללא נימוקים נוספים, גם כשמדובר באנשי עסקים ותיקים ומוכרים, שיצאו ונכנסו במשך שנים וסחרו (בעיקר רכשו) בישראל. מנתונים ששחרר מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) עולה כי חלה צניחה באחוז אישורי הבקשות להיתרים, מ-80 אחוזים ב-2014, לכ-46 אחוזים מינואר עד נובמבר 2018.

ב-2018, עם תחילת ההפגנות השבועיות בסמוך לגדר בעזה, הודגמה חזרה מדאיגה לסגירת המעברים כצעד של ענישה קולקטיבית. מאז אוגוסט 2018 עד סוף יוני 2019 סגרה ישראל את מעבר ארז שש פעמים לתנועת פלסטינים, למעט עבור מקרים יוצאי דופן. זאת בנוסף לירי החי של הצבא במפגינים, שגבה את חייהם של מאות ופצע אלפים.

כשהוא פתוח לתנועה, המעבר דרך ארז מתאפשר בעיקר לעונים על שלוש קטגוריות: מי שמחזיקים באישור סוחר, חולים ומלוויהם, ומקרים המוגדרים על ידי ישראל "הומניטריים חריגים" – חתונה או לוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה, וביקור קרוב משפחה חולה אנושות. זמני הטיפול בבקשות, גם של מי שעומדים בקריטריונים הצרים, ארוכים ובלתי סבירים; טיפול בבקשת יציאה לצורך ביקור הורה או ילד חולה יכול להתמשך גם עד 50 ימי עבודה; בקשה של חולה לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי יכולה להיות מוכרעת רק כעבור 23 ימי עבודה, זאת בלי קשר לתור שקבע המוסד הרפואי.

ממוצע היציאות החודשי דרך מעבר ארז במהלך החצי הראשון של 2019 עמד על 12,219 יציאות, עליה של 43 אחוז יחסית לממוצע החודשי ב-2018 שעמד על 8,607, ושל 106אחוז לעומת 2017. למרות הגידול במספרים, קודם לפרוץ האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, נרשמו במעבר ארז 500 אלף יציאות של פועלים פלסטינים בחודש.

למה לא דרך מצרים?

נקודת הגבול בין רצועת עזה למצרים היא מעבר רפיח. מהמחצית השניה של שנת 2012 עד לאמצע שנת 2013, המעבר פעל באופן סדיר ומדי חודש נרשמו בו כ-40 אלף כניסות ויציאות. מיולי 2013, היה המעבר סגור רוב הזמן עד שנפתח באופן סדיר יותר במאי 2018 עם תחילת אירועי תהלוכות השיבה והחרפת המצב ההומניטרי ברצועה.

מאז, מעבר רפיח פתוח רוב הזמן אך עדיין נסגר לעתים באופן פתאומי ושרירותי: בינואר 2019 נסגר המעבר למשך מספר שבועות לאחר שהרשות הפלסטינית פינתה את עובדיה ממנו, מה שהעלה חשש לגבי המשך פעילותו הסדירה. נכון לאוגוסט 2019, מעבר רפיח עובד כסדרו.

דרך מעבר רפיח רשאים לצאת, בכפוף לרישום, רק מי שעומדים בקריטריונים שקובעת מצרים: תושבי עזה בעלי דרכונים מצרים או זרים, חולים עם הפניות לטיפול רפואי, סטודנטים או תושבים שמחזיקים באשרת כניסה למדינה שלישית, מתוקף עבודתם או שמשפחתם מתגוררת בה. רבים מהמבקשים לנוע לא עומדים בקריטריונים האלה, וזמני ההמתנה לאישור מעבר עלולים להיות ממושכים, כך שמי שיכולים להרשות לעצמם יעדיפו לשלם עבור "תיאום מיוחד". גם מנגנון האישור אינו תמיד יעיל, והנסיעה בסיני ארוכה, מסורבלת ולא פעם מסוכנת. ישראל לא מאפשרת ליוצאים ממעבר רפיח לשוב לרצועה דרך מעבר ארז.

מאז נפתח שוב ברצף במאי 2018 ועד סוף מאי 2019, נרשמו ברפיח ממוצעים חודשיים של 4,630 כניסות לעזה ו-6,310 יציאות ממנה. אמנם מדובר בכמעט פי שלושה מנפח התנועה ב-2017, אך הערוץ הזה מאפשר תנועה מצומצת בלבד ולא יכול לספק את צרכי האוכלוסיה. בעיקר הוא לא מסייע לצרכים משפחתיים, עסקיים, חברתיים, עם הגדה המערבית  וישראל. לנוכח המצב הקשה ברצועה, מדווחים כי צעירים רבים ניצלו את הפתיחה הרצופה של המעבר כדי לחפש עתיד מחוץ לעזה.

הגורם הקריטי לפיתוח כלכלי

• לקריאה נוספת
• עסקים קטנים, תקווה גדולה: יזמים ובעלי עסקים ברצועת עזה מדברים על המכשולים שעומדים בינם לבין הצלחה גדולה
• רשימות אפורות-כהות, על פריטים דו שימושיים

מאז הטלת הסגר, ב-2007, ועד 2010, אירוע משט המאווי מרמרה, אסרה ישראל על כניסת רשימה ארוכה של סחורות אזרחיות לרצועה, בהן כוסברה, נייר טואלט, צעצועים ושוקולד. למעשה, הרשימה, שמעולם לא פורסמה רשמית, מנתה פריטים המותרים בכניסה לרצועה – השאר היו אסורים. כיום מתירה ישראל לרוב הסחורות להיכנס, אך מגבילה מאוד, עד אוסרת, כניסת פריטים שהיא מגדירה "דו-שימושיים", כלומר, שיכולים, לשיטתה, לשמש גם למטרות צבאיות. הרשימה הזאת ארוכה ועמומה, כוללת פריטים כמו ציוד רפואי, ציוד תקשורת ולוחות עץ, וקיומה מגביל קשות את הסיכוי לפיתוח כלכלי של הרצועה.

חומרי בניין בסיסיים, כמו מלט וברזל, המיועדים לפרויקטים במימון בינלאומי, כמו גם לפרויקטים פרטיים רבים, נכנסים לעזה כמעט בלעדית במסגרת מנגנון תיאום כניסת חומרי בניין לשיקום הרצועה וסחורות, שהוקם על פי דרישת ישראל, מול הרשות הפלסטינית ובפיקוח האו"ם, בעקבות מבצע "צוק איתן" (מנגנון ה-GRM). ברשימת הפריטים ה"דו-שימושיים" המנוהלת על-ידי מנגנון זה, אלפי פריטים.

לקראת סוף 2014 ישראל הודיעה שהיא מסירה את אחת המגבלות הכלכליות המכבידות שהוטלו על הרצועה מאז קיץ 2007: האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית. בנובמבר 2014 יצאה לראשונה אחרי שבע שנים משאית נושאת סחורה מעזה לעבר שוקי חברון. אחריה שווקו בגדה גם ריהוט, מוצרי טקסטיל ותוצרת חקלאית מעזה. זוהי הסחורה החקלאית המותרת כרגע לשיווק בגדה: עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים, קישואים, בטטות, תותי שדה, כרובים, כרוביות ותמרים. לא ברור מדוע רק רשימה סגורה זו. במרץ 2015 התירה ישראל מכירת עגבניות וחצילים מהרצועה בשווקים מצומצמים בתחומה שלה. ניתן לשווק בישראל עגבניות וחצילים מעזה, במכסה שלא עולה על 400 טון בחודש. מותרים לשיווק בישראל גם ריהוט, טקסטיל וגרוטאות מתכת. ב-2019 התירה לראשונה ישראל לשווק בגדה סחורות חדשות כמו מגבונים וצעצועים.

עזה: כרוניקה של סגר

1947-2016 הזיזו את הסרגל שמאלה לסקירה היסטורית

29.11.1947

אישור תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. רצועת עזה נכללת בתחומי המדינה הפלסטינית

15.04.1948

הכרזת מדינת ישראל ומלחמת 1948. במהלך המלחמה, פליטים פלסטינים רבים מאזור המרכז והדרום מתרכזים בעזה

24.02.1949

נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, שמשאיר את הרצועה תחת שלטון צבאי מצרי

05.06.1967

ישראל כובשת את עזה במהלך מלחמת ששת הימים

01.01.1972

היתר יציאה כללי מאפשר לפלסטינים מעזה ומהגדה להיכנס לתחומי ישראל במשך היום ולעבוד בה.

09.12.1987

פורצת האינתיפאדה הראשונה בתחילה בעזה ואז בגדה המערבית. בשנים הבאות האלימות תתפשט ותחריף (תמונה: עזה, דצמבר 1987. צילום: ענת סרגוסטי)

10.02.1991

מבוטל היתר היציאה הכללי, מגבלות התנועה על תושבי הרצועה הופכות למשמעותיות מאד

04.05.1994

בעקבות הסכמי אוסלו נחתם הסכם קהיר להעברת אזורי עזה ויריחו לשליטה פלסטינית

01.01.1995

ישראל מקימה גדר סביב רצועת עזה

25.10.1999

נפתח המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית

27.09.2000

פורצת האינתיפאדה השניה. המעבר הבטוח נסגר. הגבלות משמעותיות מוטלות על התנועה במעבר ארז. ישראל סוגרת את שדה התעופה של עזה. נאסר על סטודנטים מעזה לצאת ללימודים בגדה המערבית.

11.09.2005

מושלמת תכנית ההתנקות והצבא הישראלי יוצא מתחומי הרצועה לאחר 38 שנה. מוטלות הגבלות על הסחר עם עזה

15.11.2005

נחתם הסכם המעברים. ההסכם נותן לישראל שליטה רבה במעבר אנשים מהרצועה ואליה

25.01.2006

תנועת החמאס זוכה ברוב בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנערכות בעזה ובגדה המערבית. שלושה חודשים אחר כך, ישראל אוסרת על פועלים מעזה להיכנס לתחומה ומגבילה את המעבר בארז למקרים הומניטריים חריגים

26.06.2006

החייל גלעד שליט נשבה בידי ארגונים פלסטיניים ומוחזק בעזה. יומיים אחר כך מתחיל מבצע גשמי קיץ, הכניסה הקרקעית הישראלית הראשונה לרצועה לאחר ההתנתקות. במהלך הלחימה מופצצת תחנת הכוח של עזה

19.09.2007

ישראל מכריזה על עזה כעל 'ישות עויינת' בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ומטילה עליה סגר. ישראל מאמצת נוסחאות לחישוב רף המזון המינימלי שצריך להיכנס לרצועה כדי להימנע ממשבר הומניטרי, מצמצמת לזמן מה את כמות הדלקים והחשמל הנמכרים לעזה, ומגבילה את מרחב הדיג מחופי הרצועה לשלושה מיילים ימיים

27.12.2008

מבצע עופרת יצוקה. תחנת הכוח מופצצת שוב. פגיעה קשה בבבתי מגורים ומימשל ובתשתיות חשמל, ביוב ומים בנוסף למאות הרוגים

01.01.2009

ישראל מפרסמת נוהל שאוסר למעשה על פלסטינים מעזה לעבור לגדה המערבית לצורך איחוד משפחות

31.05.2010

השתלטות חיל הים על הספינה הטורקית מאווי מרמרה מסתיימת בהריגתם של תשעה מפעילי המשט. לחץ בינלאומי וחקירות בעקבות האירוע. ישראל מבטלת את מרבית ההגבלות על הכנסת מוצרים אזרחיים לרצועה, למעט פריטים "דו שימושיים" ומתירה כניסת חומרי בניין עבור אירגונים בינלאומיים בלבד. מתחיל יצוא מוגבל מעזה לחו"ל.

10.07.2011

חיל האוויר מפציץ מנהרה בעזה. לאורך השנה מתגברת מאוד פעילות ההברחה במנהרות בין סיני לעזה. הפעילות במעבר רפיח מתרחבת משמעותית והוא פתוח רוב הזמן למעבר תושבי עזה למצרים בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים

14.11.2012

מבצע "עמוד ענן". לאחריו ישראל מגדילה את מרחב הדיג לשישה מיילים ימיים ומכריזה כי תתיר כניסת חקלאים למרחק של עד 100 מטר מהגבול

13.10.2013

גילוי מנהרה ליד קיבוץ עין השלושה שם קץ לתקופה קצרה בה ישראל התירה כניסת חומרי בניין עבור המגזר הפרטי, וכניסתם נאסרת כליל. האבטלה מזנקת. במהלך השנה מצרים משמידה את רוב מנהרות ההברחה מסיני וסוגרת את מעבר רפיח לעיתים תכופות

08.07.2014

מבצע "צוק איתן", הקטלני וההרסני בסבבי הלחימה ברצועה.

אוגוסט 2014

הפסקת אש מסיימת את סבב הלחימה. מוקם ה-GRM ונכנסים יותר חומרי בנייה לעזה. מורחבים מעט האישורים לביקורי משפחות בגדה. בנובמבר מבוטל האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית.

01.03.2015

ישראל מתירה שיווק מוגבל בתחומה של תוצרת חקלאית מהרצועה עבור יהודים המקפידים על שנת השמיטה. מעבר רפיח היה פתוח ל-32 ימים לא רצופים בלבד במשך השנה

מרץ 2016

ישראל מטילה איסור על הכנסת מלט למגזר הפרטי ברצועה למשך חודשיים כמעט. במהלך השנה מבוטלים אלפי היתרי סוחר לסוחרים מעזה ונמנע מעבר שלהם לישראל או לגדה. המניעות הביטחוניות מתגברות.

מאי 2018

ממאי 2018, ולאורך החודשים יולי ואוגוסט באותה שנה, השתמשה ישראל בסגירת המעברים ובעצירה של כניסת סחורות נחוצות כפעולות ענישה קולקטיבית. הסגירה של מעבר כרם שלום גרמה לנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולמפעלים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר. לא היתה זאת הפעם הראשונה שבה נסגר המעבר כפעולת ענישה, ולמרבה הצער גם לא האחרונה.

אפריל 2019

ישראל הרחיבה את האזור המותר לדיג מול חלק מחופי עזה לראשונה עד ל-15 מיילים ימיים. המרחק החדש מיושם על שטח צר יחסית מול דרום הרצועה. ישראל ממשיכה לצמצם את אזור הדיג כצעד של ענישה קולקטיבית; מאז תחילת 2019 ועד יולי, שונו 15 פעם ההנחיות לגבי המרחק אליו מותר לדייגי עזה להגיע. בחלק מהפעמים אף הוטל סגר ימי מלא.

השיווק הנוכחי מעזה לגדה המערבית ולישראל רחוק מלספק. מאז הטלת הסגר, ביוני 2007, ועד סוף 2014, יצאו רק 14.7 משאיות בממוצע בחודש מהרצועה. במחצית הראשונה של 2019, יצאו מרצועת עזה ליעדים שונים 318 משאיות בממוצע לחודש. ב-2018 יצאו בממוצע מדי חודש 217 משאיות סחורה מעזה, כ-20 אחוז בלבד מהכמות שיצאה מהרצועה לפני הטלת הסגר, אז יצאו מעזה מדי חודש יותר מ-1,000 משאיות. סוגים רבים של תוצרת עדיין אסורים לשיווק, למשל מזון מעובד.

מתחילת 2018 עד יולי 2019 נסגר מעבר כרם שלום, מעבר הסחורות היחיד בין ישראל לעזה הנמצא בדרום הרצועה, חמש פעמים, כצעד ענישתי. לעתים כתגובה על ירי חסר אבחנה מעזה אל עבר ריכוזי אוכלוסייה בישראל, מעשה שכלשעצמו מהווה פשע מלחמה, אך לא קשור לפעילות המעברים; הסגירה למשך תקופות ארוכות מנעה כניסה של אספקה הומניטרית הכרחית ודלקים לרצועה. כל סגירה של מעבר כרם שלום מביאה לנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולמפעלים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר שמטילה ישראל על הרצועה.

בנוסף למגבלות על תנועת סחורות, גם מגבלות התנועה המוטלות על אנשים פוגעות בפיתוח הכלכלי של רצועת עזה, גם משום שהן מגבילות התפתחות של עסקים קטנים שזקוקים לאפשרות לשלוח סחורה בכמויות קטנות באמצעות דואר או כבודת יד, שני אמצעים שישראל מגבילה.

• לקריאה נוספת
• תוצרת עזה: בכירי הענפים היצרניים ברצועת עזה בוחנים את עתיד המסחר עם הגדה המערבית
• תוצרת עזה, כעבור שנתיים

מעבר צר

במאי 2018, החלה כניסת סחורות ממצרים לרצועה דרך שער סלאח אל דין, הסמוך למעבר רפיח, ונמצא בשליטה אזרחית וביטחונית של רשויות חמאס ומצרים. תנועת הסחורות בשער זה, בייחוד של דלקים וחומרי בניה, הפכה משמעותית: במחצית הראשונה של 2019, נכנסו דרך סלאח אל דין 15 אחוז מהמלט שנמכר לרצועה, וכ-80 אחוז מגז הבישול.

למרות מגמה של הרחבת מגוון הסחורות העוברות בסלאח אל דין, כמות הסחורות העוברת בו עדיין קטנה משמעותית בהשוואה לנפח העובר במעבר כרם שלום, וממילא הוא אינו יכול להוות תחליף למעבר זה, מה גם שבשלב זה התנועה בו חד-סטרית. המעבר לא פועל על פי נהלים סדורים ושקופים, ופעמים רבות נאסרת כניסה של פריטים בסמיכות לאיסורים שמיישמת ישראל על אותם פריטים במעבר כרם שלום.

מלפפונים מעזה בדרכם לישראל. מאז 2015 ישראל מתירה שיווק מוגבל של ירקות מהרצועה בתחומה. צילום: גישה

סירות דייגים בעזה, 2019. הדיג הפך למלאכה מסוכנת. צילום: אסמאא ח'אלידי

השליטה של ישראל ברצועה אינה עוצרת במעברי הגבול והסחורות. ישראל שולטת גם במרחב הימי והאווירי של הרצועה. ישראל אף אוכפת "אזור חיץ", שעליו הכריזה, בתוך שטח הרצועה. רוחב "אזור החיץ" 300 מטרים מהגבול, אך גורמים ישראליים רשמיים אומרים שחקלאים יכולים להגיע עד למרחק של כ-100 מטרים מהגבול, לאחר תיאום. "גישה" לא הצליח למצוא סימוכין לתיאום כזה. משיחות שקיימנו עם מי שחיים ומתפרנסים באזור עולה בבירור כי לתושבי הרצועה המבקשים לקיים שגרת חיים בו, עדיין חסרה הוודאות מתי הם עומדים בסכנה.

על פי נתוני ארגון אל-מיזאן בעזה, בין השנים 2010–2017, עוד לפני אירועי המחאה הנוכחיים, נרשמו ליד הגדר כ-1,300 תקריות ירי כלפי חקלאים, רועים, מלקטי פסולת מתכת ומפגינים, ירי שהביא למותם של לפחות 161 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-3,000. לאורך כל ימות השנה, חייהם של רבבות מושפעים ישירות מהגבלות התנועה באזור הגדר.

• לקריאה נוספת
• אין גבול: על החיים והמוות באזורי החיכוך בין האוכלוסיה של עזה לבין הצבא של ישראל
• שינויים במרחב הדיג ברצועת עזה מינואר 2019

השליטה הישראלית סמוך לגדר אינה מסתכמת בירי לעבר חקלאים ואזרחים השוהים בו. בשלהי 2015 אישר צה"ל לראשונה מה שהיה ידוע לתושבים, שהוא מרסס את השטחים הקרובים לגדר בקוטלי עשבים מהאוויר, כדי להשאיר את האזור חשוף. בתשובה לבקשת חופש מידע של גישה, השיבה המדינה בפברואר 2019, כי בין השנים 2016-2018  בוצעו 18 ריסוסים אוויריים לאורך המכשול הביטחוני עם עזה. הריסוס הזה פוגע ביבולים רבים במרחק גדול בהרבה מ-300 מטר וכך בפרנסת המגדלים, יתכן שגם בתושבים, ואין לדעת מהי פגיעתו לטווח ארוך.

ב-2019, לראשונה מאז 2014,  לא ביצעה ישראל ריסוס מן האוויר. חקלאים ורועות צאן מעידים על השלכות חיוביות ניכרות על מגוון הגידולים באזור.

סגרו את הים

ישראל מגבילה את האזור המותר לדיג מחופי הרצועה, באופן שהפך אותו למלאכה מסוכנת. דייגים, שלטעם חיל הים הישראלי חורגים מהאזור המותר, נעצרים, סירותיהם מוחרמות ולעיתים נורים, נהרגים ונפצעים. דיג-היתר באזור המצומצם שאיפשרה ישראל לאורך השנים הוביל להתמעטות הדגה.

בינואר 2019 הודיעה כי האזור המותר לדיג יורחב עד 12 מייל באזור צר אל מול חופי הרצועה ויוצר עד לשישה מייל באזורים אחרים, וכן יורחב שטח החיץ האסור לכניסת דייגים הקיים בין עזה לגבול מצרים. נכון לאמצע מאי 2019, זהו אזור הדיג המותר, ונוסף לו אף שטח קטן בו הצבא מרשה לדייגים להרחיק עד 15 מייל ימי מהחוף. איגוד הדיג בעזה מדווח על המשך מעצרי דייגים גם בתוך המרחב המותר. צמצום אזור הדיג משמש אף הוא כצעד של ענישה קולקטיבית מצד ישראל; מאז תחילת 2019 ועד יולי, שונו ההנחיות לדייגי עזה 15 פעם. בחלק מהפעמים אף הוטל סגר ימי מלא.

ישראל אוסרת על בנייתו של נמל ימי שיאפשר תנועת סחורות ואנשים ואינה מאפשרת את שיקום שדה התעופה בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-2001.

• לקריאה נוספת
• פורום מדיניות בנושא עזה
• צפו בסרטון: הצעירים של עזה

שנים רבות תושבי עזה חוו הפסקות חשמל ממושכות מדי יום. כמות החשמל שישראל ומצרים מכרו לרצועה ומה שתחנת הכוח הבודדת בעזה יכולה לייצר בעצמה, לא הספיקו למחצית מהצורך. החסך הזה הוחמר משמעותית בין היתר בשל השבתת תחנת הכוח בעקבות סכסוך בין עזה לרמאללה, באפריל 2017, וקיצוץ באספקת החשמל שנמכר והועבר לרצועה על ידי ישראל, ביוני אותה שנה. גם לאחר שחזרה התחנה לפעול, תושבי עזה חיו עם בין ארבע לשש שעות אספקת חשמל ביממה. הדבר הביא לשיבוש חמור בחיי היומיום ואף סיכן חיים.

בינואר 2018, חזרה הרשות לרכוש את מלוא 120 המגה ואט שישראל יכולה לספק לרצועה. מאז סוף אוקטובר 2018, בעזרת תרומה של ממשלת קטר שמאפשרת רכישת סולר בישראל, תחנת הכוח היחידה ברצועה חזרה לפעול באופן סדיר יותר ולהפיק יותר חשמל. שלוש טורבינות מפיקות 75 מגה ואט, בנוסף לחשמל שנרכש מישראל (120 מ"ו), מה ששיפר מאוד את כמות החשמל שמסופק לתושבים ומאפשר עד 15 שעות חשמל ביום, בימים שבהם מזג האוויר נוח וצריכת החשמל אינה גבוהה בבתים.

אספקת החשמל משתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר, שמשפיעים על צריכת החשמל: בחורף ובקיץ, כאשר צריכת החשמל עולה, שעות החשמל הניתנות לכל תושב פוחתות; באביב 2019 קיבלו התושבים שמונה שעות חשמל ביממה, עם תוספות בעיקר בשעות הלילה, ובמקרים נדירים הגיעה אספקת החשמל אף עד 24 שעות. אולם בקיץ קשה יותר לספק את התצרוכת. המימון הקטרי, ותרומה נוספת שהתקבלה, מחזיקים תשתיות ציבוריות, בתי חולים, עסקים ובתים פרטיים במצב טוב מבעבר, אך פתרון בר קיימא לא נראה באופק.

מניעת כניסת הדלק לרצועה, עליה הורתה ישראל במספר הזדמנויות בחודשי הקיץ והסתיו של 2018, ולאחרונה ביוני 2019, איימה לפגוע גם באפשרות המצומצמת הקיימת של אספקת חשמל, ומכאן גם על טיהור שפכים ותפקוד תשתיות חיוניות ומוסדות.

מתוקף שליטתה הניכרת בהיבטים כה רבים של החיים ברצועת עזה, המשפט הבינלאומי מטיל על ישראל חובה לפעול כדי לאפשר חיים תקינים לתושבי הרצועה, כולל הימנעות מהגבלות תנועה על האוכלוסייה האזרחית ועל סחורות שאינן צבאיות. לצד חובה זו, עומדת לישראל הסמכות להחליט היכן וכיצד יעברו הסחורות והאנשים, וגם לקבוע הסדרי ביטחון סבירים ומידתיים כדי למנוע העברת אמצעי לחימה ופעילות צבאית אחרת. לפיכך, עמדת גישה היא שעל ישראל לאפשר תנועה חופשית של אנשים וסחורות, כך שייתכנו ברצועת עזה שגשוג כלכלי, הזדמנויות לפיתוח אישי ולחיי משפחה תקינים – כל זאת בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות.

לישראל אחריות לאפשר תנועה סדירה של אנשים וסחורות בין עזה לגדה, שעדיין חולקות כלכלה אחת, מערכת חינוך אחת, מערכת בריאות אחת, ואינספור קשרים משפחתיים, תרבותיים, עסקיים וחברתיים.