עזה מבפנים

שיעור אבטלה מרקיע שחקים; מחסור חמור במים נקיים; הפסקות חשמל מדי יום; אוכלוסייה צעירה, משכילה ובעלת פוטנציאל, ומדיניות הישראלית ששוללת זכויות יסוד וחוסמת פיתוח כלכלי. המדריך השלם לסגר על עזה

המשך

עזה היא רצועת שטח צרה בין ישראל, מצרים והים התיכון המתפרשת על 365 קמ"ר. שני מיליון תושביה, מחציתם ילדים מתחת לגיל 18, חיים ברמת צפיפות מהגבוהות בעולם. בשל התשתיות הרעועות ברצועה, אספקת החשמל לתושבים עומדת על שעות ספורות ביום, ולרבים אין נגישות למים ראויים לשתייה. כ-70 אחוז מתושבי עזה נאלצים להיעזר בסיוע הומניטרי כדי למלא את צרכיהם הבסיסיים. רובם המכריע איננו עומד בקריטריונים הצרים שקובעת ישראל לקבלת היתר תנועה, ולכן חסומה גישתם להזדמנויות, לתעסוקה ולהשכלה, כמו גם לקרובי משפחתם שחיים בישראל, בגדה המערבית ובחו"ל.

מאז בוצעה תוכנית ההתנתקות, בשלהי קיץ 2005, ישראלים רבים מניחים שישראל ניקתה את ידיה מרצועת עזה ואין לה עוד אחריות לנעשה שם. למעשה, ישראל מוסיפה למנוע יציאה וכניסה לעזה מהים ומהאוויר ושולטת על כל המעברים הקרקעיים לרצועה, פרט למעבר רפיח ושער סלאח א-דין שבשליטת מצרים. ישראל לוקחת על עצמה לסרוק ולמיין את הסחורות שמבקשים להכניס לעזה דרך מעבר כרם שלום, ודורשת לדעת לאיזו מטרה נועדו, מי הנמענים ומי המממנים. ישראל מחליטה מה מתוצרת עזה יימכר מחוץ לרצועה, כמה ממנה, ומתי. ישראל מחליטה גם כמה חשמל יימכר לרצועה, ומקצצת באספקתו כרצונה. היא סוגרת שוב ושוב את המעברים לעזה ואת מרחב הדיג כאמצעי ענישה והפעלת לחץ על האוכלוסייה. גם בשגרה, בין מתקפותיה החוזרות והנשנות ברצועה, ישראל מטילה איסורים גורפים על תנועת אנשים וסחורות שחוסמים גישה להזדמנויות, מונעים פיתוח כלכלי, ופוגעים בזכויות יסוד. זאת לא התנתקות – זאת שליטה, מרחוק, יחסית.

תקציר הפרקים האחרונים

ב-11 בספטמבר 2005, הסיגה ישראל את אחרון חייליה מרצועת עזה. ב-2007, לאחר שחמאס השתלט בכוח על הרצועה, הקבינט המדיני-ביטחוני בישראל הכריז על הרצועה כעל "שטח עוין" והחמיר דרמטית את מגבלות התנועה על תושביה: כניסת סחורות לעזה הוגבלה למה שישראל מגדירה בצמצום כמינימום הומניטרי; הוצאת סחורה לצרכי שיווק נאסרה כליל; כניסת דלקים צומצמה, ותנועת אנשים בין עזה לגדה המערבית ולישראל, שהייתה מוגבלת ממילא, נמנעה כמעט לחלוטין.

ברבות השנים התפתחה בישראל דוקטרינה שרשויות בישראל כינו "מדיניות הבידול". מהות המדיניות היא מאמץ לבודד את רצועת עזה ולנתק אותה מישראל ומהגדה המערבית, ובכך להכביד על הקשרים בין חלקי הטריטוריה הפלסטינית הכבושה. עזה והגדה לא רק חולקות ביניהן זהות לאומית, שפה, תרבות, כלכלה וקשרי משפחה, אלא גם היו אמורות להרכיב את המדינה הפלסטינית לפי החלטות בינלאומיות והסכמים מדיניים. גורמי ביטחון טענו בעבר שמדיניות הבידול נועדה ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית, אך בפועל מדיניות הבידול משרתת יעדים שאינם בהכרח ביטחוניים, אלא דמוגרפיים-פוליטיים: הקטנת מספר הפלסטינים המתגוררים בגדה, החלשת המוסדות הפלסטיניים שאמורים להיות מסד לקראת מדינה, וקידום סיפוח דה פקטו בגדה המערבית על חשבון זכויות אדם. בשל המדיניות, סטודנטים מעזה אינם יכולים ללמוד באוניברסיטאות הגדה המערבית; נמנע מעבר של צוותים רפואיים, של עובדי ארגוני חברה אזרחית, אקדמאים ומומחים טכניים גם לצורך השתלמויות והכשרות; ומשפחות שמפוצלות בין עזה והגדה לא יכולות להיפגש אלא בנסיבות קיצוניות.

כמה הגבלות תנועה הוסרו או השתנו מאז 2007, כפי שיפורט בהמשך, אבל הסגר על עזה נותר על כנו עד היום. זאת למרות שלא השיג את מטרתו המוצהרת על פי ישראל, "הפלת החמאס", ולא מנע ירי רקטות לעברה. הגבלות התנועה אמנם מוצגות לא פעם כמענה לצורך ביטחוני של ישראל, אך רבות מדי מהן לא נועדו לענות על צרכי ביטחון קונקרטיים, ולא ניתן להצדיקן ככאלה. ההגבלות כן דרדרו את תנאי החיים ברצועה למצב שבו מומחי האו"ם חזו שעד שנת 2020 עזה לא תהיה עוד ראויה למגורים, צפי שהתממש גם קודם לכך. הסגר על עזה, שישראל הודתה בעבר שהוא אמצעי של לוחמה כלכלית, הוא גם חלק ממערך רחב יותר של נישול, פיצול ופשעי אפרטהייד נגד פלסטינים.

המצב בעזה הוחרף אף יותר מאז מרץ 2020 בשל הידוק נוסף של הגבלות התנועה במעבר ארז, צעד שהוצג כפעולת מנע מפני התפשטות מגפת הקורונה. תחת "סגר הקורונה" שאוכפת ישראל, ההזדמנויות המעטות לקבלת היתר תנועה הפכו צרות אף יותר. במאי 2021, סבב הלחימה הנרחב ביותר מאז 2014 החריב אזורים שלמים ברצועה. הגבלות התנועה שמשיתה ישראל ממשיכות לעכב תיקון, שיקום ופיתוח ברצועה, על חשבון תושביה.

לחצו על המפה להגדלה
חלק 1
תנועת אנשים
תנועת אנשים
מעבר ארז, 2019. צילום: אסמאא ח'אלידי

 

מעבר ארז

כיום, רק שני מעברים משמשים לתנועת אנשים מעזה ואליה: רפיח למצרים וארז לישראל. כאשר מעבר רפיח סגור – מעבר ארז, שבשליטת ישראל, הוא השער הבלעדי שדרכו ניתן לצאת מעזה או להיכנס אליה. גם כשרפיח פתוח, מעבר ארז הוא היחיד שמחבר בין עזה, ישראל והגדה המערבית, שהתנועה ביניהם הכרחית לא רק לכלכלה הפלסטינית, אלא גם למרקם החברתי הפלסטיני ולקיום חיי משפחה וקהילה.

ישראל שולטת בכל התנועה במעברים בין עזה, ישראל, והגדה המערבית. פלסטינים המבקשים להיכנס לעזה או לצאת ממנה דרך מעבר ארז נדרשים להשיג היתר מישראל. כדי להגיש בקשה להיתר, יש לעמוד ברשימת קריטריונים צרה שאותה מפרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש). לא פעם קורה שגם מהמעטים שעומדים בקריטריונים לקבלת היתר נמנעת תנועה בפועל. כך למשל, סוחרים ותיקים מקבלים הודעה פתאומית שהיתר המעבר שלהם נשלל בשל "מניעה ביטחונית", ללא נימוקים נוספים, גם כשמדובר באנשי עסקים שיצאו ונכנסו וסחרו (בעיקר רכשו) בישראל במשך עשורים.

עד מרץ 2020, אז הטילה ישראל את "סגר הקורונה", התנועה דרך ארז התאפשרה בעיקר לעונים על שלוש קטגוריות: מי שמחזיקים בהיתר סוחר, חולים ומלוויהם, ומקרים המוגדרים על ידי ישראל "הומניטריים חריגים" – כולל חתונה או לוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה או לביקור של קרוב משפחה חולה אנושות. זמני הטיפול בבקשות, גם של מי שעומדים בקריטריונים הצרים, ארוכים ובלתי סבירים. על פי הנוהל הרשמי של ישראל, טיפול בבקשת יציאה לצורך ביקור הורה או ילד חולה, לדוגמה, יכול להתמשך גם עד 50 ימי עבודה, ובקשה של חולה לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי יכולה להיות מוכרעת כעבור 23 ימי עבודה, זאת בלי קשר למועד התור שנקבע במוסד הרפואי. במקרים רבים מדי, הרשויות בישראל אינן עונות לבקשות בזמן, או שאינן עונות להן כלל.

לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, נרשמו בכל חודש כחצי מיליון יציאות מעזה רק של הפועלים שיצאו מדי יום מהרצועה דרך מעבר ארז לעבוד בשטחי ישראל. ממוצע היציאות של פלסטינים דרך מעבר ארז במהלך שנת 2019, לשם השוואה, עמד על 14,960 יציאות בחודש. מאז הטלת סגר הקורונה במרץ 2020, מספרי היציאות דרך ארז צנחו אף יותר: הממוצע החודשי של יציאת פלסטינים דרך ארז בחצי השנה הראשונה של 2021 הוא רק כ-6% מממוצע היציאות שנרשמו בחודשים שקדמו להידוק "סגר הקורונה" (ינואר ופברואר 2020). מדובר בהחרפה דרמטית של הסגר ה"רגיל" שישראל הידקה ב-2007. התנועה דרך ארז מתאפשרת בימים אלה רק למעט מהחולים הזקוקים לטיפול רפואי חיוני, ובמספר מקרים נוספים. באוגוסט 2021, אחרי שנה וחצי שבמהלכה נאסרה לחלוטין תנועה לצרכי עסקים ועבודה, ישראל חזרה לאפשר יציאה של מספר קטן של סוחרים מהרצועה דרך מעבר ארז.

בנוסף להגבלות הגורפות על תנועת פלסטינים שישראל אוכפת בשגרה, היא נוקטת לא פעם גם בסגירת המעבר כצעד ענישתי. כך למשל, בשנת 2019, ישראל סגרה או הגבילה משמעותית את פעילות המעבר ב-11 ימים (לא כולל חגים או ימי בחירות). במהלך המתקפה על הרצועה במאי 2021 ישראל סגרה לחלוטין את מעבר ארז, והיא המשיכה להטיל הגבלות נוספות על תנועת אנשים דרכו גם אחרי שהושגה הפסקת אש.

 

מעבר רפיח

בגבול בין רצועת עזה למצרים שוכן מעבר רפיח. מהמחצית השנייה של שנת 2012 עד לאמצע שנת 2013, המעבר פעל באופן סדיר ומדי חודש נרשמו בו כ-40 אלף כניסות ויציאות מהרצועה. בין יולי 2013 לאמצע 2018, המעבר היה סגור רוב הזמן. במאי 2018, עם החרפת המצב ההומניטרי ברצועה ותחילת אירועי "צעדות השיבה", החלה מצרים לפתוח את המעבר באופן סדיר יותר. לנוכח המצב הכלכלי הקשה, צעירים רבים ניצלו את הפתיחה הרצופה של המעבר כדי לחפש עתיד מחוץ לעזה.

במרץ 2020 מצרים סגרה את המעבר על רקע סכנת התפשטות הקורונה, ומדי פעם אפשרה דרכו חזרה של תושבים מעטים ממצרים לעזה. בפברואר 2021 מצרים הכריזה על פתיחה מחודשת של המעבר "עד להודעה חדשה", והוא פועל מאז במתכונת של חמישה ימים בשבוע, פרט למספר ימים באוגוסט. מפברואר עד יוני 2021 נרשמו ברפיח כ-14,000 כניסות ויציאות בחודש בממוצע.

גם כשמעבר רפיח נפתח באופן סדיר, רשאים לצאת דרכו, בכפוף לרישום, רק מי שעומדים בקריטריונים שקובעת מצרים: תושבי עזה בעלי דרכונים מצריים או זרים, חולים עם הפניות לטיפול רפואי, וסטודנטים או תושבים שמחזיקים באשרת כניסה למדינה שלישית מתוקף עבודתם או משום שמשפחתם מתגוררת בה. רבים מהמבקשים לנוע דרך מצרים לא עומדים בקריטריונים אלה. זמן ההמתנה לקבלת אישור למעבר ברפיח לעיתים ממושך, והנסיעה דרך סיני קשה ומסוכנת.

מעבר דרך רפיח אינו מהווה פתרון עבור אנשים המבקשים להגיע מעזה לישראל או לגדה המערבית. הכניסה לגדה המערבית, גם מירדן דרך מעבר גשר אלנבי, מותנית בקבלת היתר ישראלי. בנוסף, ישראל אוסרת על היוצאים ממעבר רפיח לשוב לרצועה דרך מעבר ארז, דבר המעמיד תושבים רבים בפני בחירה לא פשוטה: אם יצאו דרך רפיח והמעבר ייסגר, יתכן שתימנע חזרתם לרצועה.

500,000
יציאות דרך ארז (ממוצע חודשי 2000)
עד פרוץ האינתיפאדה השנייה עברו במעבר ארז עשרות אלפי פלסטינים מדי יום
כ-5,000
יציאות פלסטינים דרך ארז (ממוצע חודשי 2020)
מספר היציאות דרך ארז צנח ב-96% אחרי הידוק "סגר הקורונה" במרץ 2020 בהשוואה לפברואר-ינואר של אותה שנה
1,438
יציאות פלסטינים דרך ארז (ממוצע חודשי חצי ראשון 2021)
במחצית הראשונה של 2021 ישראל הגבילה את היציאה דרך ארז בעיקר לחולים הזקוקים לטיפול מציל חיים, ומקרים בודדים נוספים
כ-40,000
יציאות וכניסות ברפיח
ממוצע חודשי במהלך המחצית הראשונה של 2013
4,245
יציאות וכניסות דרך רפיח (ממוצע חודשי 2020)
בשנה הראשונה למגפת הקורונה מצרים אפשרה תנועה מעטה מאוד בינה לבין עזה
כ-11,000
יציאות וכניסות דרך רפיח (ממוצע חודשי חצי ראשון 2021)
היציאה מעזה דרך רפיח מותרת רק לעומדים בקריטריונים שקובעת מצרים
חלק 2
תנועת סחורות
תנועת סחורות

כרם שלום

בשנים הראשונות אחרי שהידקה את הסגר על הרצועה (2007-2010) ישראל סגרה שלושה מעברי סחורות לעזה שהפעילה עד אז – קרני, סופה ונחל עוז. כבר יותר מעשור, מעבר כרם שלום הוא מעבר הסחורות העיקרי של רצועת עזה, היחיד עם ישראל, והיחיד שמתאפשרת דרכו גם הוצאה של סחורות לשיווק מחוץ לרצועה. המעבר, שהופעל לראשונה ב-2005 לצורך הכנסת סיוע הומניטרי, משמש עד היום עורק חיים מרכזי וחיוני של תושבי הרצועה.

מאז הידוק הסגר ב-2007 ועד 2010, סביב אירוע משט המאווי מרמרה, ישראל אסרה על כניסת רשימה ארוכה של סחורות אזרחיות לרצועה, בהן מוצרים בסיסיים כגון כוסברה, נייר טואלט, צעצועים ושוקולד. למעשה, הרשימה שניהלה ישראל, שמעולם לא פורסמה רשמית, מנתה רק פריטים המותרים בכניסה לרצועה – כל השאר היו אסורים. ב-2012, בעקבות מאבק משפטי ממושך שניהל גישה, משרד הביטחון חשף את מצגת "צריכת מזון ברצועה – קווים אדומים" הכוללת מידע על מדיניות הגבלת כניסת מזון לרצועת עזה שהיתה בתוקף בין 2007 ל-2010.

כיום ישראל כבר לא מטילה הגבלות על הכנסת מוצרי מזון לרצועה, אך ממשיכה להגביל מאוד, ולעיתים אף לאסור לחלוטין, כניסה של פריטים שהיא מגדירה "דו-שימושיים", כלומר חומרי גלם או ציוד בעלי שימוש אזרחי מובהק שיכולים, לשיטתה, לשמש גם לפעילות צבאית. רשימת הפריטים ה-"דו-שימושיים" ארוכה ועמומה, והיא כוללת קטגוריות רחבות כמו "ציוד רפואי" או "ציוד תקשורת", וכן פריטים וחומרים בסיסיים שנחוצים בין היתר לתעשייה, תחום טכנולוגיות המידע ולענפי החקלאות והדיג. ההגבלות על גישה לחומרים אלה מעכבות מאוד פיתוח כלכלי של הרצועה, כמו גם את המאמצים המתמשכים לפיתוח תשתיות החשמל, המים והטיפול בשפכים.

עד כה, חומרי בניין בסיסיים כמו מלט וברזל, ורב הפריטים שישראל מגדירה כ-"דו-שימושיים", נכנסו לעזה כמעט בלעדית במסגרת מנגנון תיאום הקרוי Gaza Reconstruction Mechanism. מנגנון זה הוקם אחרי המלחמה ב-2014, שכונתה בישראל "צוק איתן", על פי דרישת ישראל, והוא פועל בתיאום מול הרשות הפלסטינית ובפיקוח האו"ם. הלכה למעשה, הוא משאיר בידי ישראל את הכוח להחליט איזה תוכניות בניין יאושרו ויצאו לפועל. גם תכניות בניין שכבר אושרו מתעכבות מאוד בשל איטיות וסרבול המנגנון.

גם הוצאת סחורות לשיווק מחוץ לרצועה היא צורך חיוני ובסיסי של הכלכלה. עד היום, סוגים רבים של סחורות מעזה אסורים לשיווק בגדה ובישראל. לקראת סוף 2014 ישראל הודיעה שהיא מסירה את אחת המגבלות הכלכליות המכבידות שהוטלו על עזה מאז קיץ 2007: האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית. בנובמבר 2014 יצאה, לראשונה אחרי שבע שנים, משאית נושאת סחורה מעזה לעבר שווקי חברון. בעקבותיה הותרו לשיווק בגדה גם ריהוט, מוצרי טקסטיל ותוצרת חקלאית מעזה. על פי רשימת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, התוצרת החקלאית המותרת כרגע לשיווק בגדה כוללת עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים, קישואים, בטטות, כרובים, כרוביות, תותי שדה ותמרים. בצלים גם נמצאים ברשימה, אך שיווקם לגדה לא מתאפשר בפועל. לא ברור מדוע רק סוגי תוצרת אלה נמצאים ברשימה, בעוד סוגים אחרים אסורים לשיווק. במרץ 2015 ישראל התירה שיווק מכסות מצומצמות של עגבניות וחצילים מהרצועה לתחום ישראל. גם קישואים ופלפלים הותרו לשיווק בישראל אך מכירתם איננה רווחית בשל עלויות השינוע הגבוהות במעבר. סחורות נוספות מעזה שמותרות לשיווק בישראל הן ריהוט, טקסטיל וגרוטאות מתכת.

עזה: כרוניקה של סגר
הזיזו את הסרגל שמאלה לסקירה היסטורית 1947-2021
29.11.1947
אישור תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. רצועת עזה נכללת בתחומי המדינה הפלסטינית
15.04.1948
הכרזת מדינת ישראל ומלחמת 1948. במהלך המלחמה, פליטים פלסטינים רבים מאזור המרכז והדרום מתרכזים בעזה
24.02.1949
נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, שמשאיר את הרצועה תחת שלטון צבאי מצרי
05.06.1967
ישראל כובשת את עזה במהלך מלחמת ששת הימים
01.01.1972
היתר יציאה כללי מאפשר לפלסטינים מעזה ומהגדה להיכנס לתחומי ישראל במשך היום ולעבוד בה
09.12.1987
פורצת האינתיפאדה הראשונה בתחילה בעזה ואז בגדה המערבית. בשנים הבאות האלימות תתפשט ותחריף
10.02.1991
מבוטל היתר היציאה הכללי, מגבלות התנועה על תושבי הרצועה הופכות למשמעותיות מאד
04.05.1994
בעקבות הסכמי אוסלו נחתם הסכם קהיר להעברת אזורי עזה ויריחו לשליטה פלסטינית
01.01.1995
ישראל מקימה גדר סביב רצועת עזה
25.10.1999
נפתח המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית
27.09.2000
פורצת האינתיפאדה השניה. המעבר הבטוח נסגר. הגבלות משמעותיות מוטלות על התנועה במעבר ארז. ישראל סוגרת את שדה התעופה של עזה. נאסר על סטודנטים מעזה לצאת ללימודים בגדה המערבית
11.09.2005
מושלמת תכנית ההתנקות והצבא הישראלי יוצא מתחומי הרצועה לאחר 38 שנה. מוטלות הגבלות על הסחר עם עזה
15.11.2005
נחתם הסכם המעברים. ההסכם נותן לישראל שליטה רבה במעבר אנשים מהרצועה ואליה
25.01.2006
תנועת החמאס זוכה ברוב בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנערכות בעזה ובגדה המערבית. שלושה חודשים אחר כך, ישראל אוסרת על פועלים מעזה להיכנס לתחומה ומגבילה את המעבר בארז למקרים הומניטריים חריגים
26.06.2006
החייל גלעד שליט נשבה בידי ארגונים פלסטיניים ומוחזק בעזה. יומיים אחר כך מתחיל מבצע גשמי קיץ, הכניסה הקרקעית הישראלית הראשונה לרצועה לאחר ההתנתקות. במהלך הלחימה מופצצת תחנת הכוח של עזה
19.09.2007
ישראל מכריזה על עזה כעל 'ישות עויינת' בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ומטילה עליה סגר. ישראל מאמצת נוסחאות לחישוב רף המזון המינימלי שצריך להיכנס לרצועה כדי להימנע ממשבר הומניטרי, מצמצמת לזמן מה את כמות הדלקים והחשמל הנמכרים לעזה, ומגבילה את מרחב הדיג מחופי הרצועה לשלושה מיילים ימיים
27.12.2008
מבצע עופרת יצוקה. תחנת הכוח מופצצת שוב. פגיעה קשה בבבתי מגורים ומימשל ובתשתיות חשמל, ביוב ומים בנוסף למאות הרוגים
01.01.2009
ישראל מפרסמת נוהל שאוסר למעשה על פלסטינים מעזה לעבור לגדה המערבית לצורך איחוד משפחות
31.05.2010
השתלטות חיל הים על הספינה הטורקית מאווי מרמרה מסתיימת בהריגתם של תשעה מפעילי המשט. לחץ בינלאומי וחקירות בעקבות האירוע. ישראל מבטלת את מרבית ההגבלות על הכנסת מוצרים אזרחיים לרצועה, למעט פריטים "דו שימושיים" ומתירה כניסת חומרי בניין עבור אירגונים בינלאומיים בלבד. מתחיל יצוא מוגבל מעזה לחו"ל
10.07.2011
חיל האוויר מפציץ מנהרה בעזה. לאורך השנה מתגברת מאוד פעילות ההברחה במנהרות בין סיני לעזה. הפעילות במעבר רפיח מתרחבת משמעותית והוא פתוח רוב הזמן למעבר תושבי עזה למצרים בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים
14.11.2012
מבצע "עמוד ענן". לאחריו ישראל מגדילה את מרחב הדיג לשישה מיילים ימיים ומכריזה כי תתיר כניסת חקלאים למרחק של עד 100 מטר מהגבול
13.10.2013
גילוי מנהרה ליד קיבוץ עין השלושה שם קץ לתקופה קצרה בה ישראל התירה כניסת חומרי בניין עבור המגזר הפרטי, וכניסתם נאסרת כליל. האבטלה מזנקת. במהלך השנה מצרים משמידה את רוב מנהרות ההברחה מסיני וסוגרת את מעבר רפיח לעיתים תכופות
08.07.2014
מבצע "צוק איתן", הקטלני וההרסני בסבבי הלחימה ברצועה
אוגוסט 2014
הפסקת אש מסיימת את סבב הלחימה. מוקם ה-GRM ונכנסים יותר חומרי בנייה לעזה. מורחבים מעט האישורים לביקורי משפחות בגדה. בנובמבר מבוטל האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית
01.03.2015
ישראל מתירה שיווק מוגבל בתחומה של תוצרת חקלאית מהרצועה עבור יהודים המקפידים על שנת השמיטה. מעבר רפיח היה פתוח ל-32 ימים לא רצופים בלבד במשך השנה
מרץ 2016
ישראל מטילה איסור על הכנסת מלט למגזר הפרטי ברצועה למשך חודשיים כמעט. במהלך השנה מבוטלים אלפי היתרי סוחר לסוחרים מעזה ונמנע מעבר שלהם לישראל או לגדה. המניעות הביטחוניות מתגברות
מאי 2018
ממאי 2018 ועד אוגוסט 2020 נקטה ישראל 13 פעמים (שמונה פעמים במעבר ארז וחמש בכרם שלום) בסגירת המעברים ובעצירה של כניסת סחורות כענישה קולקטיבית. הסגירה של המעברים מפרה את זכויות התושבים וגורמת לנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולמפעלים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר שמטילה ישראל על הרצועה
אפריל 2019
ישראל הרחיבה את האזור המותר לדיג מול חלק מחופי עזה לראשונה עד ל-15 מיילים ימיים. המרחק החדש מיושם על שטח צר יחסית מול דרום הרצועה. ישראל ממשיכה לצמצם את אזור הדיג כצעד של ענישה קולקטיבית; במהלך 2019 ישראל צמצמה 11 פעמים את המרחק אליו מותר לדייגי עזה להגיע, בארבע מהפעמים אף הוטל סגר ימי מלא. בחודשיים הראשונים של שנת 2020 (ינואר ופברואר) המרחב צומצם ארבע פעמים, בהם אף נאסרה יציאה לים למשך יומיים
מרץ 2020
משבר הקורונה. בצעד שמוסגר כהתגוננות מפני התפשטות נגיף הקורונה, ישראל הפסיקה את התנועה דרך ארז, למעט יציאת חולים לטיפולים דחופים ומקרים בודדים נוספים. מצב זה המשיך כמעט ללא שינוי עד קיץ 2021
מאי 2021
ישראל סגרה לחלוטין את ארז וכרם שלום לתנועת סחורות במהלך 11 ימים של מתקפה נרחבת על הרצועה, ומנעה כליל תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה, כולל סיוע רפואי ודלק לתחנת הכוח. היא המשיכה להגביל מאוד את התנועה במעברים גם חודשים אחרי שהושגה הפסקת אש

מאז הידוק הסגר, ביוני 2007, ועד סוף 2014, יצאו רק 14.7 משאיות בממוצע בחודש מהרצועה, כ-1% מהמשאיות שיצאו ממנה לפני הטלת הסגר, 1,064 משאיות מדי חודש. במהלך 2020 יצאו מעזה 265 משאיות בחודש בממוצע. היקף וסוגי הסחורות המאושרות לשיווק מעזה לגדה המערבית ולישראל רחוקים מלספק את הנדרש לפיתוח כלכלי ברצועה.

ישראל עושה לא פעם שימוש פסול בשליטתה על מעבר כרם שלום כדי להפעיל לחץ על האוכלוסייה. במהלך 2020, ישראל סגרה, או הגבילה, את הפעילות בכרם שלום במשך 5 ימים כצעד ענישתי (זאת בנוסף לסגירת המעבר בחגי ישראל, כדרך קבע). במשך שלושה חודשים אחרי מתקפתה בעזה במאי 2021, ישראל אסרה כמעט לחלוטין כניסה של חומרי בניין ושל רוב הציוד ה-"דו-שימושי" לרצועה, תוך עיכוב משמעותי של מאמצי השיקום ופגיעה חמורה בחייהם של תושבים. כל סגירה של מעבר כרם שלום או הגבלה נוספת של תנועת הסחורות דרכו מביאה להשלכות הומניטריות ולנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולעובדים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר.

שער סלאח א-דין

בפברואר 2018 החלה כניסת סחורות ממצרים לרצועה דרך שער סלאח א-דין, הסמוך למעבר רפיח, ונמצא בשליטה אזרחית וביטחונית של רשויות חמאס ומצרים. כניסת הסחורות בשער זה, בייחוד של דלקים וחומרי בניין, הפכה מאז למשמעותית: ב-2019 נכנסו דרך סלאח אל דין 23 אחוז מהמלט שנמכר לרצועה, וכ-86 אחוז מגז הבישול. במהלך 2020 נכנסו דרכו 27 אחוז מהמלט שנמכר לרצועה וכ-84 אחוז מגז הבישול.

פעילותו של שער סלאח א-דין אינה מהווה תחליף לתפקוד שוטף ותקין של מעבר כרם שלום, בראש ובראשונה מפני שהוא לא מחבר בין עזה לבין השווקים הכי רלוונטיים שלה – ישראל והגדה המערבית – והוא ממוקם רחוק מנמלים באזור. למרות מגמה של הרחבת מגוון הסחורות העוברות בסלאח א-דין, כמות הסחורות הנכנסות דרכו עדיין קטנה משמעותית בהשוואה למעבר כרם שלום. אין בשער תשתיות להעברת כל סוגי הסחורות, ולא ניתן להוציא דרכו סחורות לשיווק מחוץ לרצועה. המעבר לא פועל על פי נהלים סדורים ושקופים, ופעמים רבות נאסרת בו כניסה של פריטים שישראל אוסרת על כניסתם דרך כרם שלום.

מלפפונים מעזה בדרכם לגדה המערבית. צילום: גישה
חלק 3
אוויר, ים ויבשה
אוויר, ים ויבשה
סירות דייגים בעזה, 2019. הדיג הפך למלאכה מסוכנת. צילום: אסמאא ח'אלידי

השליטה של ישראל ברצועה אינה עוצרת במעברי הגבול לאנשים ולסחורות. ישראל שולטת גם במרחב הימי והאווירי של עזה. בניגוד להבנות שהושגו במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל אוסרת על בנייה של נמל ימי ואינה מאפשרת את שיקום שדה התעופה הבינלאומי בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-2001. כלי טיס בלתי מאוישים, שלוחי ישראל, חגים בשמי הרצועה וזמזומם נשמע כל שעות היום. ישראל חוסמת את המרחב האווירי. היא שולטת גם במרחב האלקטרו-מגנטי ברצועה ואינה מקצה לעזה תדרים של דור שלישי ורביעי, דבר שמגביל לא רק תקשורת סלולרית אלא גם את האפשרויות להתפתחות בתחום ההיי-טק, למשל.

ישראל אף אוכפת "אזור חיץ" בתוך שטחי הרצועה. אזור החיץ נפרס 300 מטרים מגדר המערכת אל תוך עזה, באזור שרובו אדמות חקלאיות. ישראל אוכפת את ההגבלות על גישה לאזור זה באמצעות ירי חי, ועורכת פלישות קרקעיות לשטחים הסמוכים לגדר בדרך קבע. גורמים ישראליים רשמיים טוענים שחקלאים יכולים להגיע עד למרחק של כ-100 מטרים מהגבול עם ישראל, לאחר תיאום, אך גישה לא הצליח למצוא סימוכין לקיום של מנגנון תיאום כזה. משיחות שקיימנו עם חקלאים ורועי צאן שחיים ומתפרנסים באזור עולה בבירור כי לתושבי הרצועה המבקשים לקיים שגרת חיים באזור החיץ או בסמוך אליו עדיין חסרה הידיעה מתי הם עומדים בסכנה. על פי נתוני ארגון אל-מיזאן בעזה, בין השנים 2010–2017, נרשמו ליד הגדר כ-1,300 תקריות ירי כלפי חקלאים, רועים, מלקטי פסולת מתכת ומפגינים, שהביאו למותם של לפחות 161 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-3,000.

גם באירועי המחאה שכונו "צעדות השיבה", שהחלו במרץ 2018 ונמשכו לאורך 2019 ליד הגדר בין ישראל לרצועה, היה שימוש נרחב של הצבא הישראלי בירי חי נגד מפגינים. לפי נתונים שפרסם האו"ם, בהפגנות נגבו חייהם של 214 פלסטינים, בהם 46 ילדים; למעלה מ-36,100 נפצעו, כמעט 8,800 מתוכם ילדים.

התוקפנות הישראלית בסמוך לגדר אינה מסתכמת בירי לעבר אנשים ששוהים בקרבתה. בשלהי 2015 הצבא הישראלי אישר לראשונה שהוא מבצע ריסוסים אוויריים של קוטלי עשבים מעל הגדר, כדי להשאיר את השטחים הקרובים אליה בתוך עזה חשופים. בעקבות עבודה משפטית של גישה וארגוני זכויות האדם עדאלה ואל-מיזאן, ומהמעקב והתיעוד שעורכים ארגונים שונים, עולה כי הריסוס פוגע ביבולים רבים במרחק גדול בהרבה מ-300 מטר, וכך בפרנסת המגדלים ובכלכלת הרצועה כולה. אין לדעת לאיזה נזקים עלולים לגרום החומרים המרוססים בטווח הארוך.

ב-2019, השנה המלאה היחידה מאז 2014 שבה לא בוצעו ריסוסים, החקלאים שעובדים ליד הגדר ראו שיפור ביבול, אך בינואר 2020 שבו מטוסים ישראליים לרסס חומרי הדברה לאורך הגדר עם הרצועה ולגרום נזקים לשדות חקלאיים. הפרקטיקה ההרסנית נמשכה גם באפריל 2020, בצל משבר הקורונה, ובניגוד לחובת ישראל להגן על הביטחון התזונתי של תושבי הרצועה. לא תועדו מקרים נוספים של ריסוס מאז אפריל 2020, אך מעל חקלאי האזור מרחפת סכנה תמידית שהפרקטיקה ההרסנית תחודש, ללא התראה, תוך פגיעה עצומה בפרנסתם.

מרחב הדיג

הדיג, מהענפים הכלכליים הוותיקים והמבוססים ברצועה, הפך בעשורים האחרונים למלאכה מסוכנת. ישראל מגבילה את הגישה לשטח הימי של רצועת עזה וההגבלות נאכפות על ידי חיל הים הישראלי באמצעות ירי אזהרה או ירי חי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגורם לנזקים כבדים לדייגים, לפציעות ולא פעם גם לאבדות בנפש. איגודי הדייגים בעזה מדווחים על שימוש בירי חי, החרמת סירות וציוד של דייגים ומעצרי דייגים גם בתוך המרחב המותר. על פי ארגון אל מיזאן, בשנת 2020, נרשמו 308 מקרים של ירי מצד חיל הים לעבר סירות דיג מעזה. במאי 2020 חלה הסלמה נוספת בתדירות מקרי האלימות והירי של הצבא הישראלי לעבר דייגים, ודיווחים על מקרים כאלה המשיכו גם במהלך 2021; 195 תקריות ירי כנגד דייגים נרשמו במהלך המחצית הראשונה של השנה.

הסכמי אוסלו מ-1995 קבעו כי דייגי עזה יורשו להרחיק עד 20 מייל ימי מהחוף, אך סעיף זה של ההחלטה מעולם לא יושם. לאורך השנים  ישראל כפתה הגבלות משתנות על הגישה לים שנעו בין שלושה לתשעה מייל ימי מחופי הרצועה. בתחילת 2019 הודיעה ישראל כי האזור המותר לדיג יורחב עד 12 מייל ימי מול חופי דרום הרצועה ויישאר עד שישה מייל ימי בצפון. מאוחר יותר באותה שנה נוסף למרחב המותר שטח קטן בו מותר לדייגים להרחיק עד 15 מייל ימי מהחוף. בקצוות, בדרום ובצפון, מוגדרת רצועת ים ברוחב מייל ימי אחד שבה נאסר השיט כליל.

כמו סגירה של המעברים או הגבלת התנועה דרכם, גם צמצום אזור הדיג משמש את ישראל תדיר כאמצעי להפעלת לחץ על תושבי הרצועה, צעד שמהווה ענישה קולקטיבית אסורה. ב-2019 ישראל צמצמה את שטח הדיג לפחות תשע פעמים כצעד של ענישה קולקטיבית, בארבע מהן הוטל סגר ימי מלא. ישראל המשיכה כך גם במהלך 2020 ו-2021. עם תחילת המתקפה הישראלית על הרצועה במאי 2021, ישראל אסרה כליל על היציאה לים, הגבלה שנשארה בתוקף במשך 15 ימים רצופים. גם שבועות אחרי שהושגה הפסקת אש, ישראל המשיכה לצמצם את המרחב המותר לדיג.

ישראל מגבילה ואף מונעת כניסה של חומרים הנדרשים לשיקום הסירות שנפגעו מהירי, או מתאונות בים, ודייגים נאלצים להשבית סירות שנפגעו. ההגבלות השונות פוגעות קשות ברווחיות ובפעילות של הענף, ובפרנסתם של יותר מ-50 אלף איש הנסמכים עליו. מספר העובדים בענף הדיג ירד מכ-10,000 בשנת 2000 לכ-3,600 עד תחילת 2020.

חלק 4
מחסור בחשמל
מחסור בחשמל

כבר שנים רבות יש ברצועת עזה הפסקות חשמל ממושכות מדי יום. המחסור בחשמל משליך על היבטים רבים של חיי היום-יום ברצועה, על פעילותם התקינה של בתי חולים, בתי עסק ומוסדות לימוד כמו גם על תפקודן של תשתיות אזרחיות, ביניהן מערכות המים והטיפול בשפכים.

הסולר שמפעיל את תחנת הכוח ממומן על ידי קטאר, נרכש בישראל, ומועבר לרצועה דרך מעבר כרם שלום. שלוש הטורבינות שמופעלות בדרך כלל בתחנת הכוח מפיקות בסך הכול בין 65-75 מגה וואט. חשמל נוסף (120 מגה וואט) נרכש מישראל ומוזרם דרך קווי אספקה ישירים. מצרים, שגם היא סיפקה בעבר חשמל שהועבר לרצועה בקווי אספקה ישירים, הפסיקה לספק לעזה חשמל בפברואר 2018. אספקת החשמל הכוללת בעזה (כ-195 מגה וואט בסה"כ) מעמידה לרשות התושבים עד 15 שעות חשמל ביממה בממוצע.

2.05
מיליון תושבים
על פי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה.
365 קמ"ר
שטחה של הרצועה
צפיפות האוכלוסייה ברצועה היא מהגבוהות בעולם: 5,154 איש לקמ"ר
70%
מהאוכלוסייה תלויים בסיוע הומניטארי
לפי הערכות של האו"ם. רוב הסיוע מתקבל באמצעות קצבאות מזון
כ-48%
אבטלה (רבעון ראשון 2021)
לעומת שיעור אבטלה של 17% בגדה המערבית באותה תקופה
66%
מהצעירים מובטלים
שיעור האבטלה בקרב צעירים (15-29) ברבעון הראשון של 2021
מעל 40%
מהאוכלוסייה מתחת לגיל 15
בני 65 ומעלה מהווים פחות מ-3% מהאוכלוסייה בעזה

אספקת החשמל משתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר, שמשפיעים על צריכה: בשיאי החורף והקיץ, כאשר צריכת החשמל עולה, שעות החשמל המסופקות לתושבים פוחתות. מימון חיצוני, שמאפשר את פעולת תחנת הכוח, מחזיק תשתיות ציבוריות, בתי חולים, עסקים ובתים פרטיים במצב טוב מבעבר, אך פתרון בר קיימא לא נראה באופק. על פי החברה לחלוקת החשמל ברצועה, גם בתקופות של צריכה מופחתת, האספקה הכוללת אינה מגיעה אף למחצית מהביקוש לחשמל ברצועה, שנע בין 400-500 מגה וואט.

במקרים רבים, שהאחרונים ביניהם באוגוסט 2020 ובמאי 2021, ישראל חוסמת כניסה של דלקים המיועדים לתחנת הכוח דרך מעבר כרם שלום, ובכך פוגעת במכוון באספקת החשמל לתושבים וכן בתפקוד של תשתיות חיוניות ומוסדות ציבוריים.

חלק 5
עמדת גישה
צילום: אדוארדו סוטרס ח'ליל
אב לשמונה מנשק את בתו שנולדה במהלך המלחמה ונקראה עזה. המשפחה נמלטה משכונת שג'עיה במהלך הלחימה.
צילום: אדוארדו סוטרס ח'ליל

המשפט הבינלאומי מטיל על ישראל חובות ככוח כובש, ביניהן החובה לאפשר חיים תקינים לתושבי הרצועה, החיים תחת כיבוש מתמשך. מתוקף שליטתה הניכרת והנרחבת בהיבטים כה רבים של החיים ברצועת עזה, ארגון גישה מאמין כי מוטלת על ישראל גם חובה מוסרית להימנע מפגיעה באוכלוסיית הרצועה.

על מצרים, שחולקת גם היא גבול עם רצועת עזה, לא מוטלות חובות של כוח כובש על פי הדין הבינלאומי, אך בהינתן הסגר שאוכפת ישראל, למצרים החובה לאפשר מעבר של אנשים וסיוע הומניטרי בינה ובין עזה. כמו מדינות אחרות בעולם, מוטלת עליה חובה לפעול כדי למנוע הפרה של הדין הבינלאומי, בין היתר על ידי הימנעות מוחלטת מענישה קולקטיבית.

לישראל הזכות לקבוע הסדרי ביטחון כדי למנוע העברת אמצעי לחימה, אך על פי הדין הבינלאומי, על הסדרים אלה להיות סבירים ומידתיים. עליה לאזן בין צרכיה הביטחוניים ובין חובתה לשמור על זכויות האדם של פלסטינים. הסגר על עזה איננו מביא לידי ביטוי איזון כזה, והוא פסול מכול וכול.

לעמדת "גישה", על ישראל להתיר תנועה חופשית של אנשים וסחורות אל רצועת עזה וממנה בכפוף אך ורק לבדיקות ביטחוניות פרטניות, ולאפשר לתושביה פיתוח ושגשוג כלכלי, גישה להזדמנויות, לחינוך, לבריאות, ולחיי משפחה.