עזה מבפנים

קודם כל בני אדם

מעבר ארז, 2019. צילום: אסמאא ח'אלידי

כיום, רק שני מעברים משמשים לתנועת אנשים מעזה ואליה: רפיח למצרים וארז לישראל. כאשר מעבר רפיח סגור – מעבר ארז, שבשליטת ישראל, הוא השער הבלעדי שדרכו ניתן לצאת מעזה או להיכנס אליה. הוא גם הדרך היחידה אל שטחי ישראל והגדה המערבית, שגם במעברים אליה ישראל שולטת.

• לקריאה נוספת
• חלומות בהמתנה: השפעות הסגר על תעסוקת נשים בעזה ועל חיי משפחה ברצועה.
• גישה קורא להגן על זכויות תושבי הרצועה

מעבר דרך ארז כפוף לאישור ישראלי, המפרש בצמצום רשימת קריטריונים צרה ומשתנה שעליה מחליטה ישראל. קורה שגם תושבים שמחזיקים בהיתרים, נדחים בהגיעם אל ארז. סוחרים מקבלים הודעה שהיתר המעבר שלהם נשלל בשל "מניעה ביטחונית", ללא נימוקים נוספים, גם כשמדובר באנשי עסקים ותיקים ומוכרים, שיצאו ונכנסו במשך שנים וסחרו (בעיקר רכשו) בישראל.

בנוסף להגבלות הגורפות על תנועת פלסטינים שנאכפות בשגרה, לא פעם ישראל נוקטת גם בסגירת המעבר לתנועת פלסטינים כצעד ענישתי, במטרה ללחוץ על האוכלוסייה האזרחית. ההחלטה ממוסגרת לרוב כתגובה לאירועים ביטחוניים, גם כשאלה לא מתרחשים באזור המעבר. כך, למשל, בהחלטותיה לסגור את ארז בתגובה להפגנות השבועיות, שנערכו בסמוך לגדר בעזה מאז 30 במרץ 2018 ולאורך 2019; בתגובה לירי רקטות לשטח ישראל או בזמן התקפה ישראלית בשטח הרצועה.

כשהוא פתוח לתנועה, מעבר דרך ארז מתאפשר בעיקר לעונים על שלוש קטגוריות: מי שמחזיקים באישור סוחר, חולים ומלוויהם, ומקרים המוגדרים על ידי ישראל "הומניטריים חריגים" – חתונה או לוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה, וביקור קרוב משפחה חולה אנושות. זמני הטיפול בבקשות, גם של מי שעומדים בקריטריונים הצרים, ארוכים ובלתי סבירים; על פי הנוהל הרשמי של ישראל, טיפול בבקשת יציאה לצורך ביקור הורה או ילד חולה יכול להתמשך גם עד 50 ימי עבודה; בקשה של חולה לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי יכולה להיות מוכרעת רק כעבור 23 ימי עבודה, זאת בלי קשר לתור שקבע המוסד הרפואי. במקרים רבים, הרשויות בישראל אינן עונות לבקשות בזמן, או שאינן עונות להן כלל.

ממוצע היציאות החודשי של פלסטינים דרך מעבר ארז במהלך 2019 עמד על 14,960 יציאות, עליה של 43% יחסית לממוצע החודשי ב-2018 (שעמד על 8,607 יציאות). למרות הגידול במספרים, מדובר בשבריר מכחצי מיליון יציאות הפועלים שנרשמו דרך ארז בכל חודש בשנת 2000, קודם לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

הגבלות תנועה נוספות שנכפו בארז כבר ב-8 במרץ, 2020, לרגל חופשת פורים, נמשכות מאז בכסות התפרצות מגיפת הקורונה. הכניסה לעזה מוגבלת בעיקר לחזרה מבוקרת של תושבים. יציאת תושבים מוגבלת בעיקר לחולים הזקוקים לטיפולים קריטיים, שאין ברצועה. בפברואר, החודש המלא האחרון ב-2020 לפני הידוק ההגבלות, נרשמו 21,032 יציאות בסך הכול. באפריל ובמאי 2020, מספר היציאות צנח ל-222, אחוז בודד מבשגרה.

במאי 2020, הרשות הפלסטינית החליטה להפסיק את התיאום עם ישראל, בין היתר את התיאום האזרחי בין נציגיה ברצועה לבין רשויות ישראליות. בניגוד לחובתה לעשות זאת, ישראל לא הגדירה מנגנון חלופי דרכו יוכלו תושבי הרצועה להגיש בקשות להיתרי תנועה מעזה ואליה, פרט למקרים "רפואיים דחופים".

למה לא דרך מצרים?

נקודת הגבול בין רצועת עזה למצרים היא מעבר רפיח. מהמחצית השנייה של שנת 2012 עד לאמצע שנת 2013, המעבר פעל באופן סדיר ומדי חודש נרשמו בו כ-40 אלף כניסות ויציאות. מיולי 2013, היה המעבר סגור רוב הזמן עד שנפתח באופן סדיר יותר במאי 2018 עם תחילת אירועי תהלוכות השיבה והחרפת המצב ההומניטרי ברצועה. לנוכח המצב הכלכלי הקשה, צעירים רבים ניצלו את הפתיחה הרצופה של המעבר כדי לחפש עתיד מחוץ לעזה.

במרץ 2020 מצרים סגרה את המעבר על רקע סכנת התפשטות הקורונה, ומדי פעם מתאפשרת דרכו חזרה מבוקרת של תושבים ממצרים לעזה. בחודשים אפריל ומאי 2020, בהם נותר המעבר סגור ליציאת תושבים, מספר היציאות למצרים ירד לאפס, ונרשמו בו 2,804 כניסות בסך הכול.

גם כשמעבר רפיח נפתח באופן סדיר יותר, רשאים לצאת דרכו, בכפוף לרישום, רק מי שעומדים בקריטריונים שקובעת מצרים: תושבי עזה בעלי דרכונים מצרים או זרים, חולים עם הפניות לטיפול רפואי, סטודנטים או תושבים שמחזיקים באשרת כניסה למדינה שלישית, מתוקף עבודתם או שמשפחתם מתגוררת בה. רבים מהמבקשים לנוע לא עומדים בקריטריונים האלה. זמן ההמתנה לקבלת אישור למעבר ברפיח ממושך, והנסיעה דרך סיני קשה ולא פעם מסוכנת. ישראל אוסרת על היוצאים ממעבר רפיח לשוב לרצועה דרך מעבר ארז. גם כשהוא פתוח, מעבר דרך רפיח איננו מהווה פתרון עבור אנשים המבקשים להגיע מעזה לישראל או לגדה המערבית. הכניסה לגדה המערבית, גם דרך ירדן, מותנית גם היא בקבלת היתר ישראלי.

ממאי 2018 ועד סוף פברואר 2020, נרשמו ברפיח ממוצעים חודשיים של 5,231 כניסות לעזה ו-6,610 יציאות ממנה.

הגורם הקריטי לפיתוח כלכלי

• לקריאה נוספת
• עסקים קטנים, תקווה גדולה: יזמים ובעלי עסקים ברצועת עזה מדברים על המכשולים שעומדים בינם לבין הצלחה גדולה
• רשימות אפורות-כהות, על פריטים דו שימושיים

מאז הטלת הסגר, ב-2007, ועד 2010, אירוע משט המאווי מרמרה, אסרה ישראל על כניסת רשימה ארוכה של סחורות אזרחיות לרצועה, בהן כוסברה, נייר טואלט, צעצועים ושוקולד. למעשה, הרשימה, שמעולם לא פורסמה רשמית, מנתה רק פריטים המותרים בכניסה לרצועה – השאר היו אסורים. כיום מתירה ישראל לרוב הסחורות להיכנס, אך מגבילה מאוד, עד אוסרת, כניסת פריטים שהיא מגדירה "דו-שימושיים", כלומר, שיכולים, לשיטתה, לשמש גם למטרות צבאיות.

הרשימה הזאת ארוכה ועמומה, כוללת פריטים כמו ציוד רפואי, ציוד תקשורת וחומרים שנחוצים לענפי החקלאות והדיג, וקיומה מגביל קשות את הסיכוי לפיתוח כלכלי של הרצועה. בניגוד לדיווחים, שפורסמו בקיץ 2019 על "הקלות" בסגר כחלק ממאמצי הסדרה מתמשכים בין ישראל לחמאס, לפיהם ישראל תסיר פריטים מסוימים מהרשימה, אף פריט לא הוסר בפועל. ישראל ממשיכה להגביל מאוד כניסה של חומרים חיוניים לרצועה.

חומרי בניין בסיסיים, כמו מלט וברזל, המיועדים לפרויקטים במימון בינלאומי, כמו גם לפרויקטים פרטיים רבים, נכנסים לעזה כמעט בלעדית במסגרת מנגנון תיאום כניסת חומרי בניין לשיקום הרצועה וסחורות, שהוקם על פי דרישת ישראל, מול הרשות הפלסטינית ובפיקוח האו"ם, בעקבות מבצע "צוק איתן" (מנגנון ה-GRM). ברשימת הפריטים ה"דו-שימושיים" המנוהלת על-ידי מנגנון זה, אלפי פריטים. בתחילת 2020 אפשרה ישראל הכנסת מלט, שאינו משמש להכנת בטון,  לסקטור הפרטי, מחוץ למנגנון ה-GRM.

הוצאת סחורות לשיווק מחוץ לרצועה היא צורך חיוני של כלכלת הרצועה. לקראת סוף 2014 ישראל הודיעה שהיא מסירה את אחת המגבלות הכלכליות המכבידות שהוטלו על עזה מאז קיץ 2007: האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית. בנובמבר 2014 יצאה, לראשונה אחרי שבע שנים, משאית נושאת סחורה מעזה לעבר שוקי חברון. אחריה שווקו בגדה גם ריהוט, מוצרי טקסטיל ותוצרת חקלאית מעזה. זוהי הסחורה החקלאית המותרת כרגע לשיווק בגדה, על פי רשימת מתאם פעולות הממשלה בשטחים: עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים, קישואים, בטטות, כרובים, כרוביות, תותי שדה ותמרים. גם בצלים ברשימה, אך שיווקם לגדה לא מתאפשר, ולא ברור מדוע רק סוגים אלה ברשימה. במרץ 2015 התירה ישראל מכירת עגבניות וחצילים מהרצועה בשווקים מצומצמים בתחומה שלה. ניתן לשווק בישראל שני סוגי ירקות אלה, בלבד, במכסה שלא עולה על 400 טון בחודש. סחורות נוספות שמותרות לשיווק בישראל מוגבלות בעיקר לריהוט, טקסטיל וגרוטאות מתכת.

עזה: כרוניקה של סגר

הזיזו את הסרגל שמאלה לסקירה היסטורית 1947-2020

29.11.1947

אישור תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. רצועת עזה נכללת בתחומי המדינה הפלסטינית

15.04.1948

הכרזת מדינת ישראל ומלחמת 1948. במהלך המלחמה, פליטים פלסטינים רבים מאזור המרכז והדרום מתרכזים בעזה

24.02.1949

נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, שמשאיר את הרצועה תחת שלטון צבאי מצרי

05.06.1967

ישראל כובשת את עזה במהלך מלחמת ששת הימים

01.01.1972

היתר יציאה כללי מאפשר לפלסטינים מעזה ומהגדה להיכנס לתחומי ישראל במשך היום ולעבוד בה.

09.12.1987

פורצת האינתיפאדה הראשונה בתחילה בעזה ואז בגדה המערבית. בשנים הבאות האלימות תתפשט ותחריף (תמונה: עזה, דצמבר 1987. צילום: ענת סרגוסטי)

10.02.1991

מבוטל היתר היציאה הכללי, מגבלות התנועה על תושבי הרצועה הופכות למשמעותיות מאד

04.05.1994

בעקבות הסכמי אוסלו נחתם הסכם קהיר להעברת אזורי עזה ויריחו לשליטה פלסטינית

01.01.1995

ישראל מקימה גדר סביב רצועת עזה

25.10.1999

נפתח המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית

27.09.2000

פורצת האינתיפאדה השניה. המעבר הבטוח נסגר. הגבלות משמעותיות מוטלות על התנועה במעבר ארז. ישראל סוגרת את שדה התעופה של עזה. נאסר על סטודנטים מעזה לצאת ללימודים בגדה המערבית.

11.09.2005

מושלמת תכנית ההתנקות והצבא הישראלי יוצא מתחומי הרצועה לאחר 38 שנה. מוטלות הגבלות על הסחר עם עזה

15.11.2005

נחתם הסכם המעברים. ההסכם נותן לישראל שליטה רבה במעבר אנשים מהרצועה ואליה

25.01.2006

תנועת החמאס זוכה ברוב בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנערכות בעזה ובגדה המערבית. שלושה חודשים אחר כך, ישראל אוסרת על פועלים מעזה להיכנס לתחומה ומגבילה את המעבר בארז למקרים הומניטריים חריגים

26.06.2006

החייל גלעד שליט נשבה בידי ארגונים פלסטיניים ומוחזק בעזה. יומיים אחר כך מתחיל מבצע גשמי קיץ, הכניסה הקרקעית הישראלית הראשונה לרצועה לאחר ההתנתקות. במהלך הלחימה מופצצת תחנת הכוח של עזה

19.09.2007

ישראל מכריזה על עזה כעל 'ישות עויינת' בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ומטילה עליה סגר. ישראל מאמצת נוסחאות לחישוב רף המזון המינימלי שצריך להיכנס לרצועה כדי להימנע ממשבר הומניטרי, מצמצמת לזמן מה את כמות הדלקים והחשמל הנמכרים לעזה, ומגבילה את מרחב הדיג מחופי הרצועה לשלושה מיילים ימיים

27.12.2008

מבצע עופרת יצוקה. תחנת הכוח מופצצת שוב. פגיעה קשה בבבתי מגורים ומימשל ובתשתיות חשמל, ביוב ומים בנוסף למאות הרוגים

01.01.2009

ישראל מפרסמת נוהל שאוסר למעשה על פלסטינים מעזה לעבור לגדה המערבית לצורך איחוד משפחות

31.05.2010

השתלטות חיל הים על הספינה הטורקית מאווי מרמרה מסתיימת בהריגתם של תשעה מפעילי המשט. לחץ בינלאומי וחקירות בעקבות האירוע. ישראל מבטלת את מרבית ההגבלות על הכנסת מוצרים אזרחיים לרצועה, למעט פריטים "דו שימושיים" ומתירה כניסת חומרי בניין עבור אירגונים בינלאומיים בלבד. מתחיל יצוא מוגבל מעזה לחו"ל.

10.07.2011

חיל האוויר מפציץ מנהרה בעזה. לאורך השנה מתגברת מאוד פעילות ההברחה במנהרות בין סיני לעזה. הפעילות במעבר רפיח מתרחבת משמעותית והוא פתוח רוב הזמן למעבר תושבי עזה למצרים בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים

14.11.2012

מבצע "עמוד ענן". לאחריו ישראל מגדילה את מרחב הדיג לשישה מיילים ימיים ומכריזה כי תתיר כניסת חקלאים למרחק של עד 100 מטר מהגבול

13.10.2013

גילוי מנהרה ליד קיבוץ עין השלושה שם קץ לתקופה קצרה בה ישראל התירה כניסת חומרי בניין עבור המגזר הפרטי, וכניסתם נאסרת כליל. האבטלה מזנקת. במהלך השנה מצרים משמידה את רוב מנהרות ההברחה מסיני וסוגרת את מעבר רפיח לעיתים תכופות

08.07.2014

מבצע "צוק איתן", הקטלני וההרסני בסבבי הלחימה ברצועה.

אוגוסט 2014

הפסקת אש מסיימת את סבב הלחימה. מוקם ה-GRM ונכנסים יותר חומרי בנייה לעזה. מורחבים מעט האישורים לביקורי משפחות בגדה. בנובמבר מבוטל האיסור על שיווק סחורה מעזה בגדה המערבית.

01.03.2015

ישראל מתירה שיווק מוגבל בתחומה של תוצרת חקלאית מהרצועה עבור יהודים המקפידים על שנת השמיטה. מעבר רפיח היה פתוח ל-32 ימים לא רצופים בלבד במשך השנה

מרץ 2016

ישראל מטילה איסור על הכנסת מלט למגזר הפרטי ברצועה למשך חודשיים כמעט. במהלך השנה מבוטלים אלפי היתרי סוחר לסוחרים מעזה ונמנע מעבר שלהם לישראל או לגדה. המניעות הביטחוניות מתגברות.

מאי 2018

ממאי 2018 ועד אוגוסט 2020 נקטה ישראל 13 פעמים (שמונה פעמים במעבר ארז וחמש בכרם שלום) בסגירת המעברים ובעצירה של כניסת סחורות כענישה קולקטיבית. הסגירה של המעברים מפרה את זכויות התושבים וגורמת לנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולמפעלים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר שמטילה ישראל על הרצועה.

אפריל 2019

ישראל הרחיבה את האזור המותר לדיג מול חלק מחופי עזה לראשונה עד ל-15 מיילים ימיים. המרחק החדש מיושם על שטח צר יחסית מול דרום הרצועה. ישראל ממשיכה לצמצם את אזור הדיג כצעד של ענישה קולקטיבית; במהלך 2019 ישראל צמצמה 11 פעמים את המרחק אליו מותר לדייגי עזה להגיע, בארבע מהפעמים אף הוטל סגר ימי מלא. בחודשיים הראשונים של שנת 2020 (ינואר ופברואר) המרחב צומצם ארבע פעמים, בהם אף נאסרה יציאה לים למשך יומיים.

מרץ 2020

משבר הקורונה. בצעד שמוסגר כהתגוננות מפני התפשטות נגיף הקורונה הפסיקה ישראל את התנועה דרך ארז, למעט ליציאת חולים לטיפולים דחופים נכון לספטמבר 2020, ההגבלות הגורפות עוד לא הוסרו.

השיווק הנוכחי מעזה לגדה המערבית ולישראל רחוק מלספק. מאז הטלת הסגר, ביוני 2007, ועד סוף 2014, יצאו רק 14.7 משאיות בממוצע בחודש מהרצועה. ב-2019 יצאו בממוצע מדי חודש 262 משאיות סחורה מעזה. במחצית הראשונה של 2020 יצאו מעזה בממוצע חודשי 316 משאיות, כ-30 אחוז מהכמות שיצאה מהרצועה לפני הטלת הסגר, אז יצאו מעזה מדי חודש 1,064 משאיות. סוגים רבים של תוצרת עדיין אסורים לשיווק בגדה ובישראל, למשל מזון מעובד.

ב-2019 ישראל סגרה, או הגבילה, את פעילות מעבר כרם שלום, מעבר הסחורות העיקרי בין ישראל לעזה הנמצא בדרום הרצועה, למשך 10 ימים כצעד ענישתי (בנוסף לסגירת המעבר בחגי ישראל). לעתים כתגובה על ירי חסר אבחנה מעזה אל עבר ריכוזי אוכלוסייה בישראל; הסגירה למשך תקופות ארוכות מנעה כניסה של אספקה הומניטרית הכרחית ודלקים לרצועה. כל סגירה של מעבר כרם שלום מביאה לנזקים כלכליים כבדים לתעשיות, לבעלי עסקים ולמפעלים בעזה, שממילא נאנקים תחת מגבלות הסגר שמטילה ישראל על הרצועה. במחצית הראשונה של 2020, הפעילות במעבר הוגבלה למשך שלושה ימים בצעד ענישתי.

בנוסף למגבלות על תנועת סחורות, גם מגבלות התנועה המוטלות על אנשים פוגעות בפיתוח הכלכלי של רצועת עזה, גם משום שהן מגבילות התפתחות של עסקים קטנים שזקוקים לאפשרות לשלוח סחורה בכמויות קטנות באמצעות דואר או כבודת יד, שני אמצעים שישראל אוסרת.

• לקריאה נוספת
• תוצרת עזה: בכירי הענפים היצרניים ברצועת עזה בוחנים את עתיד המסחר עם הגדה המערבית
• תוצרת עזה, כעבור שנתיים

מעבר צר

בפברואר 2018, החלה כניסת סחורות ממצרים לרצועה דרך שער סלאח אל דין, הסמוך למעבר רפיח, ונמצא בשליטה אזרחית וביטחונית של רשויות חמאס ומצרים. תנועת הסחורות בשער זה, בייחוד של דלקים וחומרי בניה, הפכה משמעותית: ב-2019 נכנסו דרך סלאח אל דין 23 אחוז מהמלט שנמכר לרצועה, וכ-86 אחוז מגז הבישול. במחצית הראשונה של 2020 נכנסו דרכו 27 אחוז מהמלט שנמכר לרצועה וכ-77 אחוז מגז הבישול.

למרות מגמה של הרחבת מגוון הסחורות העוברות בסלאח אל דין, כמות הסחורות העוברת בו עדיין קטנה משמעותית בהשוואה לנפח העובר במעבר כרם שלום, וממילא הוא אינו יכול להוות תחליף למעבר זה, מה גם שבשלב זה התנועה בו חד-סטרית. המעבר לא פועל על פי נהלים סדורים ושקופים, ופעמים רבות נאסרת בו כניסה של פריטים שישראל אוסרת על כניסתם דרך כרם שלום.

מלפפונים מעזה בדרכם לישראל. מאז 2015 ישראל מתירה שיווק מוגבל של ירקות מהרצועה בתחומה. צילום: גישה

סירות דייגים בעזה, 2019. הדיג הפך למלאכה מסוכנת. צילום: אסמאא ח'אלידי

השליטה של ישראל ברצועה אינה עוצרת במעברי הגבול והסחורות. ישראל שולטת גם במרחב הימי והאווירי של הרצועה. ישראל אף אוכפת "אזור חיץ", שעליו הכריזה, בתוך שטח הרצועה. רוחב "אזור החיץ" 300 מטרים מהגבול, אך גורמים ישראליים רשמיים אומרים שחקלאים יכולים להגיע עד למרחק של כ-100 מטרים מהגבול, לאחר תיאום. "גישה" לא הצליח למצוא סימוכין לתיאום כזה. משיחות שקיימנו עם מי שחיים ומתפרנסים באזור עולה בבירור כי לתושבי הרצועה המבקשים לקיים שגרת חיים בו, עדיין חסרה הוודאות מתי הם עומדים בסכנה.

על פי נתוני ארגון אל-מיזאן בעזה, בין השנים 2010–2017, נרשמו ליד הגדר כ-1,300 תקריות ירי כלפי חקלאים, רועים, מלקטי פסולת מתכת ומפגינים, ירי שהביא למותם של לפחות 161 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-3,000. לאלה יש להוסיף את הירי החי של הצבא במפגינים באירועי המחאה שהחלו ב-30 במרץ 2018 ליד הגדר בין ישראל לרצועה. לפי נתונים שפרסם האו"ם בחלוף שנתיים, בהפגנות נגבו חייהם של 214 פלסטינים, בהם 46 ילדים; למעלה מ-36,100 נפצעו, כמעט 8,800 מתוכם ילדים. 20 אחוז מכלל הפציעות נגרמו מירי חי.

• לקריאה נוספת
• אין גבול: על החיים והמוות באזורי החיכוך בין האוכלוסיה של עזה לבין הצבא של ישראל
• שינויים במרחב הדיג ברצועת עזה מינואר 2019

השליטה הישראלית סמוך לגדר אינה מסתכמת בירי לעבר חקלאים ואזרחים השוהים בו. בשלהי 2015 אישר הצבא לראשונה מה שהיה ידוע לתושבים, שהוא מרסס את השטחים הקרובים לגדר בקוטלי עשבים מהאוויר, כדי להשאיר את האזור חשוף. בעקבות עבודה משפטית של גישה, יחד עם הארגונים עדאלה ואל-מיזאן, מהמעקב ומהתיעוד שעורכים ארגוני זכויות אדם, עולה כי הריסוס פוגע ביבולים רבים במרחק גדול בהרבה מ-300 מטר, וכך בפרנסת המגדלים, יתכן שגם בתושבים, ואין לדעת מהי פגיעתו לטווח ארוך.

ב-2019, השנה היחידה מאז 2014 שבה לא בוצעו ריסוסים, ראו החקלאים שעובדים ליד הגדר שיפור ביבול, אך בינואר 2020 שבו מטוסים ישראליים לרסס חומרי הדברה לאורך הגדר עם הרצועה ולסכן שדות חקלאיים נרחבים בשטח הפלסטיני. הפרקטיקה ההרסנית נמשכה אף באפריל 2020, בצל משבר הקורונה, ובניגוד לחובת ישראל להגן על הביטחון התזונתי של תושבי הרצועה.

סגרו את הים

ישראל מגבילה את האזור המותר לדיג מחופי הרצועה, באופן שהפך אותו למלאכה מסוכנת. ההגבלות נאכפות על ידי חיל הים הישראלי באמצעות ירי אזהרה או ירי חי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגורם לנזקים כבדים לדייגים, לפציעות ונורא מכל, לא פעם גם לאבידות בנפש. דייגים, שלטעם חיל הים הישראלי חורגים מהאזור המותר, נעצרים, סירותיהם מוחרמות ומוחזקות על ידי ישראל במשך חודשים, לפעמים גם שנים. איגוד הדיג בעזה דיווח על המשך מעצרי דייגים גם בתוך המרחב המותר. על פי ארגון אל מיזאן, במחצית הראשונה של שנת 2020, נרשמו 171 מקרים של ירי מצד חיל הים לעבר סירות דיג מעזה. במאי 2020 חלה הסלמה נוספת בתדירות מקרי האלימות והירי של הצבא הישראלי לעבר דייגים.

הסכמי אוסלו מ-1995 קבעו כי דייגי עזה יורשו להרחיק עד 20 מייל ימי מהחוף. ההחלטה מעולם לא יושמה. לאורך השנים כפתה ישראל הגבלות משתנות על מרחב הדיג, כאשר צמצום אזור הדיג משמש תדיר כאמצעי לענישה קולקטיבית. בתחילת 2019 הודיעה ישראל כי האזור המותר להפלגה יורחב עד 12 מייל ימי מול חופי דרום הרצועה ויישאר עד לשישה מייל ימי בצפון. במהלך שנה זו נוסף למרחב המותר שטח קטן, בו מותר לדייגים להרחיק עד 15 מייל ימי מהחוף. בקצוות, בדרום ובצפון, מוגדרת רצועה ברוחב מייל ימי אחד, שבה נאסר השיט כליל. ב- 2019 ישראל צמצמה את שטח הדיג לפחות תשע פעמים כצעד של ענישה קולקטיבית, בארבע מהן הוטל סגר ימי מלא. ישראל המשיכה כך גם במהלך שנת 2020.

ישראל מגבילה ואף מונעת את כניסת חומרים הנדרשים לשיקום הסירות שנפגעו מהירי, או מתאונות בים, והדייגים נאלצים להשבית סירות שנפגעו. ההגבלות השונות פגעו קשות ברווחיות ובפעילות של הענף הוותיק. מספר העובדים בענף הדיג ירד מכ-10,000 בשנת 2000 לכ-3,600 בתחילת 2020.

ישראל אוסרת על בנייתו של נמל ימי שיאפשר תנועת סחורות ואנשים ואינה מאפשרת את שיקום שדה התעופה בעזה, שנחרב בהפצצה ישראלית ב-2001.

• לקריאה נוספת
• פורום מדיניות בנושא עזה
• אילו היה” – צעירים בעזה על המשמעות של חופש תנועה עבורם”

שנים רבות תושבי עזה חוו הפסקות חשמל ממושכות מדי יום. כמות החשמל שישראל ומצרים מכרו לרצועה ומה שתחנת הכוח הבודדת בעזה יכולה לייצר בעצמה, לא הספיקו למחצית מהצורך. החסך הזה הוחמר משמעותית בין היתר בשל השבתת תחנת הכוח בעקבות סכסוך בין עזה לרמאללה, באפריל 2017, וקיצוץ באספקת החשמל שנמכר והועבר לרצועה על ידי ישראל, ביוני אותה שנה. גם לאחר שחזרה התחנה לפעול, תושבי עזה חיו עם בין ארבע לשש שעות אספקת חשמל ביממה. הדבר הביא לשיבוש חמור בחיי היומיום ואף סיכן חיים.

מצרים הפסיקה למכור לעזה חשמל בפברואר 2018. מאז סוף אוקטובר 2018, תחנת הכוח היחידה ברצועה חזרה לפעול באופן סדיר יותר ולהפיק יותר חשמל. הסולר שמפעיל את תחנת הכוח ממומן על ידי קטאר, ונרכש בישראל. שלוש הטורבינות שמופעלות בתחנה מפיקות כ-75 מגה ואט, בנוסף לחשמל שנרכש מישראל (120 מגה ואט) ומוזרם דרך קווי אספקה ישירים. אספקת החשמל הכוללת מעמידה לרשות התושבים עד 15 שעות חשמל ביממה.

אספקת החשמל משתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר, שמשפיעים על צריכת החשמל: בשיאי החורף והקיץ, כאשר צריכת החשמל עולה, שעות החשמל המסופקות לתושבים פוחתות. מימון חיצוני, שמאפשר את פעולת תחנת הכוח, מחזיק תשתיות ציבוריות, בתי חולים, עסקים ובתים פרטיים במצב טוב מבעבר, אך פתרון בר קיימא לא נראה באופק.

בנוסף, במספר מקרים, שהאחרון ביניהם באוגוסט 2020, ישראל מנעה כניסה של דלקים המיועדים לתחנת הכוח דרך מעבר כרם שלום, ובכך פגעה במכוון באספקת החשמל לתושבים וכן בפינוי וטיהור שפכים, ובתפקוד של תשתיות חיוניות ומוסדות ציבוריים.

מתוקף שליטתה הניכרת בהיבטים כה רבים של החיים ברצועת עזה, המשפט הבינלאומי מטיל על ישראל חובה לפעול כדי לאפשר חיים תקינים לתושבי הרצועה, כולל הימנעות מהגבלות תנועה על האוכלוסייה האזרחית ועל סחורות שאינן צבאיות. לצד חובה זו, עומדת לישראל הסמכות להחליט היכן וכיצד יעברו הסחורות והאנשים, וגם לקבוע הסדרי ביטחון סבירים ומידתיים כדי למנוע העברת אמצעי לחימה ופעילות צבאית אחרת. לפיכך, עמדת גישה היא שעל ישראל לאפשר תנועה חופשית של אנשים וסחורות, כך שייתכנו ברצועת עזה שגשוג כלכלי, הזדמנויות לפיתוח אישי ולחיי משפחה תקינים – כל זאת בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות.

לישראל אחריות לאפשר תנועה סדירה של אנשים וסחורות בין עזה לגדה, שעדיין חולקות כלכלה אחת, מערכת חינוך אחת, מערכת בריאות אחת, ואינספור קשרים משפחתיים, תרבותיים, עסקיים וחברתיים.