קווים אדומים, רשימות אפורות

• לקריאה נוספת
• רשימות אפורות-כהות: המכשולים שמציבה רשימת הפריטים ה"דו-שימושיים"
• מצגת “קווים אדומים" – מידע על מדיניות הגבלת כניסת מזון לרצועת עזה

ישראל מגבילה כניסה של אלפי פריטים, הן לגדה והן לעזה, מכוח חוק הפיקוח על ייצוא ביטחוני, תשס"ז-2007 וצו הפיקוח על ייצוא ביטחוני. הצו כולל שתי רשימות; אחת המשותפת לגדה ולרצועה, ואחת הכוללת עוד קטגוריות של סחורות ופריטים המוגדרים דו-שימושיים ושכניסתם מוגבלת רק לרצועה. הרשימות חורגות בהרבה מהרשימות שהוסכם עליהן בהסדר ואסנאר, משטר פיקוח לבקרת סחורות דו-שימושיות בו חברות 42 מדינות, בהן ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי. ברשימה הישראלית של פריטים דו-שימושיים הייחודיים לעזה מופיעים פריטים שהינם הכרחיים לבנייה, כמו צינורות ברזל מעבר לקוטר מסוים, מערבלי בטון, משאבות וציוד מכני כבד מכל סוג. בנוסף לחומרי בניין, רשימת הפריטים הדו-שימושיים של ישראל כוללת אלפי פריטים הנדרשים לצרכים אזרחיים יום-יומיים, כמו דשן לחקלאות או מרכיבים של תכשירים קוסמטיים.

לא ניתן לערוך שינויים ברשימת הפריטים הדו-שימושיים הרשמית ללא הליך חקיקה במעורבות שר הביטחון. בפועל, מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) מוסיף פריטים אד הוק, סמכות שהוענקה לו, לטענתו, בהחלטה ב/44 של הקבינט המדיני-ביטחוני מ-2010. קיימת שקיפות מעטה מאד לגבי רשימת הפריטים הדו-שימושיים הייחודית לרצועה (בעבר היה ניתן למצוא אותה באתר מתפ"ש, גם בתרגום לאנגלית ולערבית, אך היא הוסרה ממנו), כמו גם בנוגע להחלטת הקבינט ב/44. עתירת חופש מידע שהגשנו באוקטובר 2022 בדרישה לפרסום החלטה ב/44 הביאה לחשיפת נוסח ההחלטה, ממנו עולה בבירור כי היא אינה מסמיכה את מתפ"ש לערוך שינויים לרשימה הדו-שימושית.

ישנם פריטים ברשימה הדו-שימושית הייחודית לעזה שהכנסתם לרצועה מחייבת לכאורה תיאום ואישור מיוחד, אך בפועל כניסתם נאסרת על ידי הרשויות הישראליות. ביוני 2020, מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), היחידה האחראית מטעם משרד הביטחון הישראלי על עניינים אזרחיים בשטח הפלסטיני, פרסמה הודעה לפיה נדרש אישור מיוחד להכנסת צינורות ברזל שקוטרם עולה על 1.5 אינץ'. מינואר 2021 מציינים אנשי קשר בעזה כי לא ניתן להכניס צינורות כאלה כמעט בכלל. בדומה, פריטים אחרים ברשימה, אשר לכאורה ניתן להכניס בהיתר מיוחד, מעולם – או כמעט מעולם – לא קיבלו בפועל אישור, בהם דבק אפוקסי ופיברגלס החיוניים לתעשייה ולענפים כלכליים נוספים.

מצד שני, מאז 2015, 2020 ו-2022, ישראל הפסיקה להתייחס לחצץ ולמלט משני סוגים (מלט אפור ב-2020 ומלט לבן ב-2022), בהתאמה, כאל פריטים דו-שימושיים, וכניסתם לרצועה דרך מעבר כרם שלום התאפשרה באופן חופשי יחסית (פרט לחודשים שאחרי ההסלמה במאי, במהלכם ישראל אסרה כליל את כניסתם). בספטמבר 2021, החלה ישראל להתיר גם כניסה של מוטות ברזל, ובפברואר 2022, כניסה של יריעות פלדה לעזה בתיאום רגיל (כלומר, לא בהליך התיאום המיוחד הנדרש לסחורה דו-שימושית המתואר בשאלה 5). עם זאת, חומרי בניין בסיסיים אלה לא נגרעו מרשימת החומרים הדו-שימושיים. ההחלטה להפסיק להתייחס אליהם כאל סחורות דו-שימושיות אמנם מאפשרת גישה גדולה יותר אליהם מבעבר, אך חוסר הבהירות והעדר העקביות סביב הדרך שבה ישראל מסווגת חומרים שונים מוסיף לאתגרי השיקום והבנייה ברצועה.

בעיה מרכזית נוספת נעוצה בעובדה שהרשימה כוללת לא רק פריטים מסוימים אלא גם קטגוריות רחבות ומעורפלות, כמו "ציוד תקשורת", הכוללות מאות או אלפי פריטים ואת חלקי רכיביהם. טבען העמום והכוללני של הקטגוריות נותן בידי הרשויות הישראליות כוח לבלום מעבר של פריטים חיוניים לצרכים האזרחיים של תושבי עזה.

יקר, מסורבל ותוקע עבודות

מוחמד אל-עסאר, הבעלים של חברת "בטון אל-תאעאוון", תומך בביטול ה-GRM ורואה בו מנגנון "קלוקל, מושחת וזולל משאבים". "גם כשאין עבודה", הסביר לגישה, "עדיין צריך לשלם על מקום האחסון שאושר דרך המנגנון ועל כל מה שקשור בו: החשמל, התאורה, דמי תיקון, כבלים, ועוד".

(1/3)

לדברי אל-עסאר, זמן העבודה מוגבל לשעות העבודה של הפקחים, ועבודה מחוץ לשעות אלה עלולה להביא לרישום דו"ח ולגרום לתקיעת העבודה. "הבעיה בהערות ובדוחות של פקחי UNOPS היא שהם לא הוגנים", אמר. "אפילו הערה אחת מאחד הפקחים עלולה לשבש פרויקט ארוך שנים, גם אם מדובר בטעות פשוטה וניתנת לתיקון, או רק בתוצאה של אי-הבנה. גם אם אתה מתקן את ה'טעות', זה עדיין לא כזה פשוט לבטל את הביטול."

(2/3)

אל-עסאר מציין כי "בנוסף לסרבול ולבזבזנות שכרוכים במנגנון, אתה גם יכול לקבל איסור ביטחוני מישראל בגלל הדברים הכי פשוטים, מה שמעכב את תהליכי הבנייה לתקופות ארוכות".  לדבריו,  "מאז שמתאפשרת כניסת חומרי בניין ממצרים, המציאות שיצר המנגנון גורמת לאנשים להעדיף לא לעבוד עם המנגנון בכלל, אלא למצוא דרכים חלופיות להשגת החומרים הנחוצים לבנייה".

לקריאת הסיפור המלא, לחצו כאן.

(3/3)

פריטים דו-שימושיים נכנסים לרצועה בחמישה מסלולים. דרך ישראל: (1) המסלול הדו-שימושי הרגיל, שמנהלת ישראל; (2) מנגנון השיקום של רצועת עזה; (3) הסכמים דו-צדדיים בין ישראל וצד נוסף (מוסדות פלסטיניים או ארגונים בינלאומיים). דרך מצרים: (4) שער סלאח א-דין, ו-(5) מספר קטן של מנהרות שבנה חמאס בין עזה ומצרים ועל פי דיווחים, עדיין פעילות.

ישראל שולטת על ומנטרת את כל הסחורות הנכנסות והיוצאות דרך מעבר כרם שלום (ראו דו"ח גישה על המעבר). כל כניסה של סחורה לעזה דרך המעבר מותנית בתיאום עם הצבא הישראלי, אך סחורה שישראל מחשיבה כדו-שימושית מוכפפת לפיקוח הדוק בהרבה, המצריך הגשת בקשה באחד מערוצים 1-3, שהוזכרו מעלה, והמתנה לאישור.

בשל שליטתה המתמשכת של ישראל בהיבטים רבים של החיים בעזה, המתבטאת, בין היתר, בסגר שהיא מטילה על הרצועה באוויר, ביבשה ובים, היא נושאת בחובות על פי דיני הכיבוש. המשפט הבינלאומי מחייב את הכוח הכובש לאפשר מעבר מהיר וחופשי של סיוע הומניטרי עבור אזרחים, ולא למנוע אותו שרירותית. יתרה מזאת, על הכוח הכובש לאפשר לאזרחים החיים תחת שליטתו לקיים חיים תקינים. כפועל יוצא מכך, עליו להתיר מעבר של חומרים וסחורות הנחוצים לשיקום הרצועה, כמו גם לצרכים אזרחיים רבים אחרים, כמו פיברגלס לתיקון סירות דיג או חומרים כימיים המשמשים לטיהור מים. צעדים שננקטים בהתמודדות עם איומים ביטחוניים חייבים להיות סבירים ומידתיים ביחס לאיום הפוטנציאלי הנשקף, ועליהם להתאזן עם חובותיה של ישראל כלפי תושבי עזה, החיים תחת שליטתה. ההגבלות שישראל משיתה על סחורות שהיא מכנה "דו-שימושיות" אינן כאלה.

על הרשויות הפלסטיניות מוטלת חובה להגן על זכויותיהם של תושבי עזה בתחומים המעטים עליהם יש להן שליטה. לדוגמה, כמי שאמונה על הקשרים עם הקהילה הבינלאומית ועל ניהול המנגנון לשיקום עזה מצדו הפלסטיני, על הרשות הפלסטינית לעשות כל שבכוחה כדי להבטיח אספקה של סיוע ושל סחורות לרצועה. כך גם לגבי הממשלה בפועל ברצועה, שבראשות חמאס. על שתי הרשויות לעשות כל שביכולתן לתיאום כל הנחוץ ולהימנע מהצבת חסמים בפני שיקום הרצועה. בהתחשב בשליטת חמאס על השיטור בתוך עזה, עליו למנוע גניבה או זליגה של סחורות, ולהגן על ביטחון האוכלוסייה.

מצרים, שכנתה השנייה של הרצועה, אינה נושאת בחובות כלפי פלסטינים על פי דיני הכיבוש. עם זאת, בשל הסגר הישראלי, העובדה שהיא גובלת ברצועה מטילה עליה חובות מסוימות, ובהן חובה לאפשר מעבר לצרכים הומניטריים.

צילום: אסמאא ח’אלידי

בפברואר 2018, מצרים פתחה את שער סלאח א-דין בסמוך למעבר רפיח שעל גבול עזה-מצרים. השער מנוהל על ידי חברות פרטיות משני צדדיו, תחת פיקוח של הצבא המצרי ורשויות חמאס ברצועה. ככל הנראה, לישראל יש מידה מסוימת של השפעה על הסחורות שמצרים מתירה להעביר דרך השער, אם כי קיימת גם כניסה של סחורות המוגדרות על ידי ישראל כדו-שימושיות דרך סלאח א-דין, בעיקר מלט ומעט ציוד אלקטרוני.

• לקריאה נוספת
• תחת סגור כפול - על הפגיעה בתעשיות ובשוק העבודה בעזה עם התפשטות נגיף הקורונה
• אזור G: מבידול לסיפוח - כיצד בידודה של עזה משרת את חזון סיפוח הגדה המערבית

שער סחורות זה הוא חד כיווני: מתאפשרת דרכו רק כניסה של סחורות ממצרים לעזה (פרט לאישור נקודתי להוצאת פסולת מתכת, שניתן לאחרונה), ובהיקף מוגבל. כמות וסוגי הסחורות הנכנסות דרך סלאח א-דין הורחבו מעט עם השנים. בארבעת החודשים הראשונים של 2021, כ-40 אחוז מכלל המלט שנכנס לרצועה הגיע דרך שער סלאח א-דין, לעומת כ-17 אחוז באותה התקופה בשנת 2019. עם זאת, היקף הסחורות הנכנסות ממצרים עדיין קטן משמעותית מהיקף הסחורות הנכנסות לעזה מישראל. האוכלוסייה ברצועה נסמכת בעיקר על מעבר כרם שלום, דרכו נכנסות רוב הסחורות המגיעות לעזה.

עד כה, מצרים נקטה בעמדה לפיה היא נכונה לאפשר מעבר הומניטרי אך אינה מוכנה להפעלה שוטפת של מעבר רפיח מעבר למה שהותווה בהסכם המעברים, שנחתם בין ישראל והרשות הפלסטינית ב-2005 והוקפא לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007. מאז הושעה ההסכם, מצרים מפעילה את מעבר רפיח, וכיום גם את שער סלאח א-דין, אד-הוק, עד שניתן יהיה ליישם את ההסכם שוב.

גם אם יפעלו במלוא היקף היכולת, מעבר רפיח ושער סלאח א-דין אינם יכולים לענות על צרכיהם של תושבי עזה, החיים תחת סגר ישראלי (באוויר, בים וביבשה), והפעלתם אינה פוטרת את ישראל מחובותיה כלפי עזה ככוח כובש. שער סלאח א-דין אינו ערוך, נכון לעכשיו, לתפקד כמעבר מסחרי מלא; הוא לא משמש ארגוני סיוע בינלאומיים וגם לא למסחר רגיל, למעט בין החברות המפעילות אותו. חשוב מכל, השער אינו מחבר בין עזה לשווקי היעד המרכזיים שלה בגדה המערבית ובישראל.

אין שקיפות

לילא ברהום מארגון "אוקספם", שחקרה את המנגנון בתפקידה הקודם בארגון כאחראית מדיניות וקמפיינים בשטחים הכבושים, הסבירה ל"גישה" כי קשה להשיג מידע ברור. "ישנם שלושה גורמים המעורבים בהליך הכנסת חומרים דו-שימושיים שנחוצים לשיקום ומשפיעים עליו ברמה כזו או אחרת: הצד הישראלי, הצד הפלסטיני וצוותי המעקב והפיקוח של האו"ם. לא קל להשיג מידע ישיר מאף אחד מהם, אך ניתן לראות את השפעת ההתערבות של כל אחד מהצדדים בהתנהלות הקבלנים, האזרחים והמוסדות הרלוונטיים".

צילום: לילא ברהום • (1/3)

ברהום מציינת כי התקדמות הפרויקטים ותהליך הכנסת החומרים מושפעים ממספר גורמים: החלטות בישראל, אשר משתנות על פי תפיסתה את המצב הבטחוני והפוליטי; הגורם המממן של הפרויקט (גופים גדולים כמו הצלב האדום והבנק העולמי או גופים ערביים ובינלאומיים אחרים); מטרת הפרויקט (תכנון תשתיות, שיקום הרס או פיתוח כלכלי), זהות הקבלן המבצע והתנהלות הגורם המפקח ברצועה. בנוסף, תיתכן השפעה של הרשות הפלסטינית על פי סדרי עדיפויותיה.

(2/3)

לדבריה, למרות שרשימות החומרים הדו-שימושיים כפופות לסטנדרטים בינלאומיים, ויש שונות בנהלים בין מדינות שונות, הרשימות שישראל מכתיבה מחמירות יותר מבשאר המדינות והן משתנות לפי מקום ייעודן: הגדה המערבית או רצועת עזה. היא מסבירה כי “ישראל מתרצת את ההגבלות על כניסת החומרים האלה לעזה בסיבות ביטחוניות, אך בפועל חלק מהחומרים המוגדרים דו-שימושיים נכנס ממצרים, זולג לשוק השחור ונמכר במחירים גבוהים בשל המחסור בשוק”. במבחן התוצאה, מנגנון הפיקוח שישראל הגדירה מקשה על ההתקדמות בפרויקטים ופוגע בפיתוח האזרחי-כלכלי בעזה.

לקריאת הסיפור המלא, לחצו כאן.

צילום: לילא ברהום • (3/3)

• לקריאה נוספת
• לאחר מאבק של "גישה": רשימת הפריטים הדו-שימושיים פורסמה באתר מתפ”ש
• ענישה במקום פתרון - על ההחלטה של ישראל למנוע מהמגזר הפרטי בעזה לרכוש חומרי בניין

המסלול המכונה כאן "המסלול הדו-שימושי הרגיל" הוא הערוץ שבאמצעותו קבלנים וסוחרים פלסטיניים מתאמים הכנסה של פריטים דו-שימושיים לרצועה, שלא במסגרת מנגנון השיקום (הרחבה על המנגנון, בשאלות 7-10). על פי הנוהל הישראלי בנוגע למעבר סחורות לרצועה, ההחלטה אם לאשר בקשות להכנסת פריטים דו-שימושיים מבוססת על שיקולים הנוגעים לסוג הסחורה המבוקשת, זהות המבקש והמשתמש הסופי, וייעודה. תנאי הגשת הבקשה משתנים על פי סוג הסחורה המבוקשת, ומכתיבים אילו גורמים מטעם ישראל יטפלו בה. תהליך הטיפול בבקשה לא אמור להימשך יותר מ-45 ימי עבודה מעת הגשתה אך בפועל עשוי לארוך חודשים, ולפעמים אף שנים (לפרטים על תהליך הגשת הבקשה, ראו את ערכת הנהלים "לוט בערפל"). סוחרים וקבלנים מזמינים פריטים דו-שימושיים בשם יצרנים, או בשם ארגונים בינלאומיים ומקומיים המקדמים פרויקטים בעזה. עד להקמת מנגנון השיקום, מסלול זה היה היחיד שבאמצעותו ניתן היה להכניס סחורות שישראל מגדירה כדו-שימושיות עבור המגזר הפרטי.

• לקריאה נוספת
• מאוד שימושי - בחינה של אופן ניהול רשימת הפריטים הדו-שימושיים
• איפה תנופת הבנייה? – שנה לאחר הקמת המנגנון לשיקום עזה

מספר ארגונים פלסטיניים ובינלאומיים, כמו הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), תכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) וסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (UNRWA) מוסיפים לתאם ישירות מול מתפ"ש כניסה של פריטים עבור פרויקטים בניהולם, ואינם כפופים למנגנון השיקום (ראו שאלה 7). ערוצים בילטרליים אלה, אשר בחלקם כוללים תנאי בקרה נוקשים אף מאלה שמכתיב מנגנון השיקום, מבוססים על הסכמים בין הצדדים בנוגע לניטור פריטים ולוחות זמנים ואינם מאפשרים פיקוח מטעם צד שלישי.

תעשייה בהמתנה

מאז הקמתה לפני 50 שנה, מתמחה חברת "סלים תעשיות לספוג ומזרנים" בייצור כריות ומזרנים איכותיים, בהם מזרנים רפואיים. ב-2006, טרם הסגר, יצאו מדי יום שלוש משאיות נושאות מוצרים מהמפעל למכירה בגדה המערבית. ההגבלות הגורפות הישראליות על תנועת סחורות מעזה ואליה פגעו מאוד באפשרויות הייצור וברווחיות.  

סמנכ"ל החברה, חליל סלים, מסר ל"גישה" בקיץ 2020 כי "ישנם שבעה סוגים של חומרים בסיסיים הנחוצים לתעשיית הספוג, בהם כימיקלים ודבקים. ניתן להזמין אותם מחו"ל אך ישראל מגדירה אותם כ'דו-שימושיים' וכמעט לא מאפשרת להכניס אותם לרצועה", הסביר. 

(1/3)

סלים סיפר כי כדי להתמודד עם ההגבלות ולמנוע את סגירת המפעל, החברה החלה לייבא ספוגים מהגדה ומישראל, צמצמה את העבודה במפעל לחיתוך ולתפירה וקיצצה בחצי את מספר העובדים. “כניסת משאית אחת של חומרי גלם לרצועה הייתה מאפשרת לנו לייצר כאן אותה כמות ספוג שאנחנו מייבאים ב-20 משאיות”, אמר. “המשבר הכלכלי הקשה בעזה פוגע במכירות. אין רווחים. אנחנו עובדים כדי לשרוד”.

(2/3)

לדבריו, נזקים שהמפעל ספג בהפגזות הלחימה ב-2014 מוערכים בכ-3.5 מיליון דולר. בין היתר, נפגעה המכונה העיקרית של המפעל. כעבור שנה ביקש להכניס מכונה חלופית וחדשה, המיוצרת באנגליה. "קיבלתי אישור בעל פה שאפשר להכניס אותה לרצועה, אז השקעתי 1 מיליון ליש"ט וקניתי אותה", אמר. "המכונה הגיעה לנמל ואז נתקעה. הקצינים אמרו 'אין החלטה פוליטית שמאפשרת להכניס לרצועה'. בסוף, אחרי שנתיים של ויכוחים, התייאשתי ומכרתי אותה לבעל מפעל בחברון במחיר הפסד. אני שוב מנסה לבקש אישור להכנסת מכונה כזאת, שנחוצה לייצור איכותי ולתעשיית הספוג כולה".

לקריאת הסיפור המלא, לחצו כאן.

(2/3)

המנגנון לשיקום עזה, או Gaza Reconstruction Mechanism, הוקם בעקבות הסכם אליו הגיעו ישראל והרשות הפלסטינית בתיווך ובפיקוח האו"ם לאור ההרס הנרחב שנגרם בעזה כתוצאה מהפצצות הצבא הישראלי ברצועה בקיץ 2014.

• לקריאה נוספת
• עזה מבפנים - המדריך השלם לסגר על עזה
• אפליה כברירת מחדל - ניתוח מגדרי של הקריטריונים לתנועת אנשים דרך מעבר ארז

ישראל דרשה את יצירת המנגנון, שהיה אמור להיות זמני, כתנאי לכך שתאפשר כניסה של חומרי בניין החיוניים לשיקום החיים האזרחיים בעזה, תוך מניעת הפנייתם לשימושים אחרים. בטרם הוקם המנגנון, המגזר הפרטי נסמך על "המסלול הרגיל" (ראו שאלה 5), אך בפועל כניסת חומרי בניין לרצועה נמנעה בשגרה, למעט בתקופות מסוימות בהן ישראל התירה את כניסתם עבור פרויקטים של ארגונים בינלאומיים.

המנגנון תוכנן לשמש למטרה צרה, בעיקר עבור תיאום של המגזר הפרטי ושל ארגונים בינלאומיים להכנסת חצץ, מלט ומוטות ברזל, בהיקפים גדולים, לצד חומרים דו-שימושיים נוספים. אולם, עם הזמן הפך המנגנון לאמצעי המרכזי (כמותית) להכנסת חומרים דו-שימושיים לרצועה, והוא חולש לא רק על בנייה לצורך שיקום אלא על בנייה בכלל, ועל כל פרויקט עם מועדי התחלה וסיום ברורים. כפי שהוזכר בשאלה הראשונה, במהלך השנים ישראל הפסיקה להתייחס לחצץ, למלט מסוג מסוים ולמוטות ברזל כאל חומרים דו-שימושיים, ואלה נכנסים כיום לעזה מחוץ למנגנון. עם זאת, לעבודות בניין דרושים פריטים רבים נוספים שעדיין מוגדרים על ידי ישראל כדו-שימושיים, ולכן המנגנון עדיין משליך ישירות על האפשרות לקדם בנייה בעזה.

מנגנון השיקום עדיין משמש פרויקטים בלבד ולא להכנסת חומרים דו-שימושיים החיוניים לצרכים שוטפים, כמו חומרי גלם שיש בהם צורך מתמשך במפעלים, או חלקי חילוף למכשור רפואי בבתי חולים. כניסת פריטים אלה לרצועה אמורה להיות מתואמת במסלול הדו-שימושי "הרגיל" או בתיאום בילטרלי, אך בפועל היא בקושי מתאפשרת.

כיצד עובד המנגנון?

מנגנון השיקום תוכנן כך שגורמים מטעם האו"ם יוכלו לפקח על כל שלב בתהליך הבנייה, לכאורה כדי לוודא שהחומרים מגיעים רק למי שאמור להשתמש בהם. המנגנון כולל שלושה ערוצים, ולכל אחד מהם הליך ניטור שונה: (1) בנייה למגורים, (2) ספקים ו-(3) פרויקטים בהיקפים גדולים. בכל שלושת הערוצים הבקשות מוגשות למשרד לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, הבוחנת ומאשרת את הפרויקט ואת הספקים והקבלנים ואז מעבירה את הבקשה למנהלת התיאום והקישור (מת"ק), יחידה מבצעת של מתפ"ש.

לאחר המלחמה ב-2014, סוכנויות האו"ם קיימו הערכות נרחבות של הנזקים שנגרמו בעזה בלחימה ובהתאם להן הנפיקו שוברים למי שביתו ניזוק. רק באמצעות שוברים אלה יכלו תושבים לרכוש חומרים לתיקון ולבנייה מחדש. כיום, לנוכח העובדה שחומרי בניין בסיסיים (חצץ, מוטות ברזל, והסוג הנפוץ ביותר של מלט) נכנסים לעזה מחוץ למנגנון, פחתה מעורבות התושבים עם המנגנון.

כל ספק של חומרים דו-שימושיים, או קבלן שאחראי על פרויקט המצריך חומרים מסוג זה, חייב להגיש בקשה להיכלל במנגנון השיקום (הן לרשות הפלסטינית והן לישראל). על ספקים וקבלנים לעמוד במספר דרישות טכניות בעת הגשת הבקשה ולאחר מכן. לדוגמה, עליהם להבטיח כי יוכלו לאחסן את החומרים במקום ייעודי, בטוח ומפוקח.

קבלנים של פרויקטים גדולים נדרשים לספק תוכניות מפורטות, המציינות לְמָה ישמשו הפריטים המבוקשים ואילו כמויות יידרשו. המשרד הפלסטיני לעניינים אזרחיים והמת"ק ישראלי בוחנים בדקדקנות את התוכניות ואת האתרים המיועדים לבנייה. ישראל בוחנת ומאשרת, או דוחה, כל פריט לחוד (לעיתים מדובר באלפי פריטים בכל פרויקט). תהליך הפיקוח מטעם ישראל מערב מספר רשויות ומשרדי ממשלה ספציפיים, ודורש את אישורם במספר שלבים שונים של הפרויקט. בכל שלב ניתן אישור עבור הכנסת החומרים המיועדים לשלב המסוים הזה, בלבד.

חומרים שקיבלו אישור נכנסים לרצועה דרך מעבר כרם שלום. פקחים מקומיים וזרים מטעם האו"ם עורכים ביקורי פתע בשטח ומנהלים רישום של הטיות ואי-סדרים בשימוש או באחסון החומרים. הפקחים מזינים את האבחנות שלהם במאגר מקוון של המנגנון, הנגיש הן לישראל והן לרשות הפלסטינית. אם פקחי האו"ם בודקים את הנושא מחדש ומגיעים למסקנה שהוא טופל, הם יכולים לעדכן זאת במאגר המקוון. ישראל יכולה להשעות ספקים וקבלנים מהמנגנון על בסיס דיווחים המוזנים למאגר, גם כאשר מדובר בדיווחים ישנים שייתכן ונפתרו. בתיאוריה, גם הרשות הפלסטינית יכולה להשעות ספקים מהמנגנון, אך היא מעולם לא עשתה זאת.

ישראל השעתה מאות אנשים מהמנגנון מאז הקמתו, ורק חלקם הושבו אליו. חסרה שקיפות לגבי הסיבות שבגינן מתקבלת החלטה להשעות אדם מסוים מהמנגנון, כמו גם לגבי הדרך שבה הוא יכול לפעול כדי להשיב את מעמדו. על השעיות ניתן לערער בפני המשרד לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, אשר מעביר את הערעור למת"ק. קבלנים וספקים שערעורם אינו צולח יכולים, בעיקרון, לעתור לבתי המשפט בישראל באמצעות עורכי דין ישראלים. הליך זה אורך זמן וכרוך בעלויות גבוהות. ממספר מקרים משפטיים שטופלו בגישה עולה שיש מי שהוסרו מהמנגנון מתוך גחמה, על בסיס אי הבנה, וספגו מהלומה כלכלית חמורה.   

אין מקום לטעויות

המהנדס ר"ג, בכיר באיגוד אנשי העסקים בעזה, אמר ל"גישה" ביוני האחרון כי "בחלוף שש שנים מאז כינון המנגנון כל הצדדים כבר מבינים שהוא חסר תוחלת." לדעתו, המנגנון חיבל בפעילות הכלכלית והמסחרית ברצועה. "האזרח הפשוט לא יכול היה להשיג מלט לשיפוץ בביתו. המנגנון יצר שוק שחור והיעדר שוק חופשי, ואף צבע את עבודת החברות הקבלניות בגוונים ביטחוניים. מחסני חומרי הבניין והתעשייה מצולמים 24/7 ותחת אבטחה כאילו היו 'בסיסים צבאיים'".

(1/3)

לפי ר"ג, דרישות המנגנון שיתקו את הסקטור הפרטי: "כל פריט שאתה רוכש דורש תיאום מורכב, שגורר עלויות נוספות. אם אתה בונה מפעל, אתה חייב לכלול ברשימות שמוגשות למנגנון כל פריט קטן שיהיה בו. הבנייה מתבצעת בשלבים לפי לו"ז שנקבע במנגנון, אחרי כל שלב יש ביקורת, ואי אפשר להמשיך לשלב הבא בלי אישור. זה מעיק ושוחק ואסור לטעות באף שלב, אחרת תיכנס לרשימה שחורה ללא אפשרות מחילה, וגם טעויות מצד פקחי האו"ם או של הצד הישראלי שיבשו והביאו להשעיית פרויקטים. מי שעובד תחת ה-GRM מרגיש שהוא מכניס ראשו אל הגרדום." 

(2/3)

ר"ג סיפר כי חברת הבנייה שבבעלותו הושעתה מהמנגנון לפני חמש שנים, בעקבות גניבת חומרים שבוצעה באחד ממחסניה. "פניתי לכל הגורמים – לאו"ם, לצד הפלסטיני ולצד הישראלי – וצירפתי את כל התיעוד והאישורים שמעידים שהייתה פריצה ושאני לא גונב מעצמי, אך לשווא. כל הצדדים התנערו מאחריות והעבירו אותי מאחד לשני. איך זה שבמשך שנים הבעיה הזאת לא נפתרת? למה אין פתרון הוגן למי שנזרק החוצה מהמערכת המסובכת הזאת שלא באשמתו?"

לקריאת הסיפור המלא, לחצו כאן.

(3/3)

התשובה לשאלה זו תלויה בעמדתו של המשיב לגבי הצורך באמצעי פיקוח כה הדוקים על מגוון רחב כל כך של פריטים, שרובם אינם מוגדרים דו-שימושיים באף מקום אחר בעולם, ובלגיטימיות של פיקוח כזה. על אף שליטתה המתמשכת והרחבה ברצועת עזה, ישראל מסרבת להכיר באחריותה כלפי הרצועה ובחובתה לשמור על רווחת תושביה.

• לקריאה נוספת
• מים, זה לא הומניטרי? – על מצב תשתיות המים בעזה מאז מאי 2021
• צפו: ענף הטקסטיל בעזה בתקופת המגיפה, והאתגרים שמציבה ישראל בפני התפתחותו

תומכי מנגנון השיקום מציינים כי בזכותו התאפשרה כניסה של יותר משלושה מיליון טון חומרי בניין, שייתכן שלא היו מוכנסים לרצועה מחוץ למנגנון בשל ההגבלות שקדמו להקמתו. מתוך 11 אלף יחידות הדיור שנהרסו כליל במהלך המבצע הצבאי ב-2014, כ-10 אלף נבנו מחדש ולמעלה מ-100 אלף יחידות דיור נוספות שניזוקו, תוקנו. בנוסף, מספר פרויקטים הנוגעים לתשתיות האזרחיות בעזה, כמו הקמה של תחנות התפלת מים וטיפול בשפכים, הושלמו בהצלחה תחת המנגנון.

מבקרים של מנגנון השיקום מציינים שלמרות שהוא נוצר לכאורה כהסכם בין הצדדים, המנגנון הוא למעשה ביטוי לפערי הכוחות העצומים ביניהם. בסופו של יום, ישראל היא שמקבלת את ההחלטות: שום דבר לא נכנס לעזה ללא אישורה, או מחוץ ללוחות הזמנים שהיא קובעת.

יתרה מזאת, כמו בתחומים נוספים שבהם היא שולטת בנעשה ברצועה, ישראל לא פעם ממנפת את שליטתה במנגנון ועושה בו שימוש פסול כאמצעי לחץ, איום וענישה. המנגנון מעניק לישראל גישה לכמויות גדולות מאוד של מידע על אנשים, על מקום מגוריהם ועל עסקיהם. ישראל, ובמידה פחותה הרשות הפלסטינית, מחליטות מי יוכל לבנות, מה, היכן ובאיזה קצב. היא יכולה לנצל את השליטה שלה על כניסת החומרים כדי ללחוץ על אנשים פרטיים ועל ארגונים, ולפי המחקר שלנו בגישה, היא עושה זאת באופן תדיר.

המדיניות של ישראל ביחס לפריטים דו-שימושיים והמנגנון לשיקום עזה, שהוא אחת מזרועות המדיניות הזאת, מבוססת על הגדרה רחבה מאוד של איום ביטחוני, ונוטה באופן במובהק לשמירה על אינטרסים ביטחוניים כפי שישראל מגדירה אותם, בלי לקחת בחשבון צרכים אזרחיים ברצועה.

חומרים שאותם ישראל מגדירה דו-שימושיים דרושים לא רק לקיום בכבוד, אלא גם עבור תעשייה, ייצור, ולתפקוד מערכת הבריאות ותשתיות אזרחיות חיוניות. ההגבלות שמטילה ישראל על גישה של תושבי עזה לחומרים אלה משליכות באופן ישיר וחמור על המצב ההומניטרי בעזה. הן מונעות, למשל, את שיקומן ופיתוחן של מערכות המים והביוב, כמו גם של בתי חולים, בתי ספר ובתים פרטיים. בטווח הרחוק, ההגבלות חוסמות פיתוח כלכלי ומפריעות לתפקוד הסקטור הפרטי. על פי ניתוח שפרסמה ועידת הסחר של האו"ם (UNCTAD), הקלות על גישה לחומרים דו-שימושיים יאפשרו צמיחה של 11 אחוז בתוצר המקומי הגולמי בעזה ושל 6 אחוז בגדה המערבית עד שנת 2025.

ההגבלות שמטילה ישראל על סחורה דו-שימושית, אשר מוסדו במנגנון לשיקום עזה ובמנגנוני תיאום נוספים, לא רק שאינן מסייעות לבנייה, אלא גם מעכבות ומייקרות אותה עבור האוכלוסייה המקומית ועבור תורמים מהקהילה הבינלאומית, וזאת בתנאים של משאבים מוגבלים. דוגמא בולטת לכך היא הפרויקט להקמת תחנה לטיפול בשפכים בצפון הרצועה (North Gaza Emergency Sewage Treatment Project). לפי הבנק העולמי, הפרויקט עוכב בארבע שנים לפחות כתוצאה מהמתנה לאישורים בשלבים שונים של הבנייה, בתוספת של 1.6 מיליון דולר לעלות הפרויקט.

הרשויות הישראליות מסרבות, מתמהמהות ולעתים מתעלמות מבקשות להכנסת פריטים הדרושים לסיום פרויקטים, הן במסגרת מנגנון השיקום והן במסלול הרגיל. אי הוודאות גורמת כמובן להתייקרות השיקום והבנייה בכלל, ומעודדת את התפתחותו של שוק שחור. כמו כן, קבלנים רבים ברצועה סיפרו לגישה כי הם מעדיפים שלא לעבוד דרך מנגנון השיקום כלל, אם יש באפשרותם להימנע מכך, ולרכוש רק את מה שזמין ברצועה. יש גם ארגונים בינלאומיים המעדיפים לעבוד במסלולים ישירים מול הרשויות בישראל, מתוך תפיסה כי העבודה כך יעילה יותר (ראו בשאלה 6).

מנגנון השיקום ממומן על ידי תורמים מהקהילה הבינלאומית. כיום המדינות התורמות הן גרמניה, הולנד, נורבגיה ואוסטרליה, ועד לאחרונה גם בריטניה, שעצרה את המימון בעקבות קיצוצים בתקציבי סיוע החוץ שלה אך עודנה מעורבת בנעשה כחברה רשמית בוועדת המנגנון. סוכנויות האו"ם והמדינות התורמות דנות כבר שנים ברפורמות במנגנון השיקום. דיונים אלה הואצו בעקבות סבב הלחימה במאי 2021, בין היתר בשל התעקשות ישראל על שליטה הדוקה עוד יותר על כניסת סחורות לרצועה.

לאור העובדה שחומרי בניין בסיסיים – מלט רגיל, מוטות ברזל וחצץ – אינם דורשים עוד תיאום מיוחד, מתקיימים כיום דיונים על עתיד מנגנון השיקום. אחת האפשרויות שנידונות היא הרחבת המנדט של המנגנון כך שיכלול פריטים דו-שימושיים בכלל, לא רק כאלה הנדרשים לפרויקטים עם מועדי התחלה וסיום מוגדרים מראש. במקרה כזה, המטרה תהיה לאפשר כניסה חופשית יותר של חומרים חיוניים אשר, נכון להיום, אינם נכנסים לעזה כלל, או כמעט בכלל, דוגמת פיברגלס לתיקון סירות דיג. לצד זאת, ישנו ניסיון מתמשך לייעל את המנגנון, להפוך אותו לשקוף יותר, ואת תהליך התיאום דרכו לברור ועקבי יותר.

​

אין ודאות

מוחמד אל-רפאתי, מהנדס בחברת הבניה "ג'יסר אלמוסתקבל", הסביר ל"גישה" בקיץ 2020 כי העבודה תחת המנגנון משתנה לפי זהות הגורם המממן: "מוסדות בינלאומים גדולים כמו UNDP ו-UNWRA, נושאים באחריות לתיאום הכנסת החומרים [ישירות] מול ישראל ולאחסונם תחת תנאי הפיקוח. כשמדובר בגופי סיוע אחרים, הקבלנים אחראים על כך בעצמם, מה שמכביד עליהם מאוד". 

(1/3)

לדבריו, חוסר הוודאות בנוגע לאישורים מישראל מהווה קושי משמעותי. "פעם חיכיתי וחיכיתי לאישור על חומר לבידוד רעשים שיש להוסיף למלט. אחרי חצי שנה הגעתי לפגישה במעבר ארז ושם הקצינים נתנו אישור, למרות שכל המסמכים נשלחו אליהם מההתחלה", סיפר.

רפאתי הדגיש כי רוב החומרים החיוניים לבנייה מסווגים מבחינת ישראל כ'דו-שימושים' ומחייבים פירוט ותיאום מורכב תחת ה-GRM, כולל תשלום על הובלת כל חלק בנפרד מהחומרים האחרים. הביורוקרטיה המסובכת ודרישות המנגנון הנוקשות גוררות עלויות כבדות לקבלנים. 

(2/3)

עוד סיפר כי במסגרת עבודתו לבניית בית ספר, במימון הקרן הפלסטינית להצלת ילדים בעזה (PSCF), שילם על לוחות עץ 30% יותר ממחירם ברצועה בשל הכורח לעבוד תחת ה-GRM. "נתקעתי עם עודף, שנאלצתי להמשיך לאחסן. לא יכולתי למכור אותו לקבלן אחר, על אף שגם הוא בנה בית ספר במסגרת המנגנון, בגלל הבדל באחד המדדים הרשומים". "ענף הבנייה במשבר בשל המצב הכלכלי הקשה והיעדר עבודה", סיכם רפאתי.  

לקריאת הסיפור המלא, לחצו כאן.

(3/3)

ישראל מחויבת לאזן בין הצרכים האזרחיים ברצועה ובין הצעדים שבהם היא נוקטת כדי להגן על ביטחון אזרחיה שלה. התמודדות עם אתגרים ביטחוניים אינה מצדיקה גישה של "אפס הסתכנות", המתבטאת בהגבלות הגורפות שהמדינה מטילה על כניסת סחורות לרצועה. גישה כזו אינה מאזנת כראוי בין הצרכים האזרחיים בעזה ובישראל. בידי ישראל אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, שנועדו להגן על תושביה מפני האיומים הביטחוניים שכניסת חומרים מסוימים לעזה עשויים לחולל. לאור זאת, ההגבלות החמורות על הכנסת פריטים חיוניים אינן מידתיות, בהתחשב ברמת האיום הנשקף מפריטים אלה, והן מוטלות על ידי ישראל באופן שמפר את זכויותיהם הבסיסיות של תושבי הרצועה.

אין מקום בעולם שבו שלילת זכויות בסיסיות, והמצב ההומניטרי הקשה שנוצר כתולדה מכך, יוצרים תנאים ליציבות או לביטחון. גורמים רבים בממשלות ישראל ובמערכת הביטחון שלה חזרו ואמרו זאת בעצמם, אך מיישמים מדיניות הפוכה.

יתרה מזאת, לא ניתן להפריד בין הגבלות התנועה שמטילה ישראל על הרצועה מאז 2007 ובין מטרותיה המדיניות והדמוגרפיות (ראו: אזור G: מבידול לסיפוח). לאורך השנים ישראל המשיכה להרחיב ולצמצם את חופש התנועה לרצועה וממנה – לא בתגובה לאיומים ביטחוניים מוגדרים וקונקרטיים, אלא כדי לגרום לסבל של התושבים כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי, צעד המהווה ענישה קולקטיבית אסורה. דוגמה אחת למדיניות הענישה הפסולה הזו היא הסגירה התכופה של מרחב הדיג או צמצומו, כאמצעי ענישה אחד מני רבים שבהם ישראל נוקטת "בתגובה" להסלמות, ובלא קשר לאיום ביטחוני כלשהו.

תיאום חסום

לדברי מונדר שובלק, מהנדס ומנכ"ל רשות המים של עיירות החוף ברצועת עזה (CMWU), לתשתיות המים והביוב ברצועה נחוצים אלפי פריטים, בהם חלקי חילוף וציוד מכני ואלקטרומכני רב. "את כולם מגדירה ישראל בשנים האחרונות 'דו-שימושיים', אך היא מגבילה את הכנסתם מתחילת שנות ה-2000", אמר.

לפי שובלק, ל-CMWU יש שני מסלולים לתיאום והכנסת הציוד החיוני לתחזוקה ולתפעול השוטפים של המערכות: מנגנון ה-GRM, המשמש להכנסת הנחוץ לבנייה ולשיפור המערכות במסגרת פרויקטים גדולים במימון בינלאומי, ותיאום ישיר בין רשות המים הפלסטינית (PWA) והצד הישראלי.


צילום: באדיבות CMWU

(1/3)

"קבלנים העובדים תחת המנגנון מסתמכים על מכתבי התחייבות מה-CMWU המאשרים שהציוד מיועד עבורנו, והם אלה שמעלים למערכת את הבקשות ואחראים על הכנסתו", הוא הסביר. "בעבר היו עיכובים, אך הדברים נכנסו. מאז הלחימה במאי הם לא מקבלים יותר תשובות". שובלק הדגיש כי "קבלנים העובדים תחת המנגנון אחראים על תיאומים עבור פרויקטים נוספים ברצועה. כל טעות שנעשית בתום לב עלולה להכניס אותם ל'רשימה שחורה', ולהשליך על הכנסת פריטים לפרויקטים של ה-CMWU. אסור שהאמינות שלנו תיפגע".

צילום: באדיבות CMWU

(2/3)

במסגרת מסלול התיאום השני, ה-PWA פועלת על פי תחום אחריותה ומעבירה לצד הישראלי בקשות באשר לציוד הנחוץ ל-CMWU. "לאחר שהבקשות עולות למערכת, אנחנו בודקים את מצבן מול האחראי על התיאום במעבר ארז", אמר שובלק והסביר כי מדובר בפריטים החיוניים לתחזוקה שוטפת: "גילינו שעדיף להכניס אותם מחוץ לביורוקרטיה המסובכת של המנגנון כדי שיהיה מלאי זמין לתיקונים במקרה של תקלות ולמנוע שיבושים במערכות". אך לדבריו, גם ערוץ זה חסום מאז מאי האחרון. "לצערנו, ישראל לא עונה לבקשות", אמר שובלק.

לסיפור המלא, לחצו כאן. 

צילום: באדיבות CMWU

(3/3)

לעמדת גישה, על ישראל לאפשר כניסה רציפה, אמינה ומהירה של סחורה לעזה, ולנקוט במאמץ מרבי כדי לאפשר לתושבים שתחת כיבושהּ לקיים חיים תקינים, תוך הגנה על זכויותיהם. ההגבלות שישראל אוכפת על מעבר סחורות, בראשם פריטים דו-שימושיים, גורפות ומרחיקות לכת. המשטר שפיתחה ישראל כדי לשלוט במעבר של סחורות דו-שימושיות דרך המנגנון לשיקום עזה ומסלולים אחרים הוא מורכב, עמוס בירוקרטית, יקר ולוקה בחוסר שקיפות. במקרים רבים נדמה שההגבלות שישראל מטילה על גישה לפריטים מסוימים מיותרות; הן יוצרות עיכובים וחוסרים שמסבים נזקים כלכליים ניכרים למי שנאלצים לשתף פעולה עם המנגנון, מעכבות שיקום ובנייה, פוגעות בתפקודן התקין של מערכת הבריאות ושל תשתיות אזרחיות חיוניות נוספות בעזה, וחונקות את התעשיות ברצועה.

המנגנון נבנה על בסיס הדרישות ה"ביטחוניות" הגורפות הרחבות של ישראל, על חשבון הצרכים האזרחיים בעזה. על ישראל למצוא איזון בין חובותיה כלפי תושבי הרצועה לבין מחויבותה לביטחון תושבי ישראל. לפי הניתוח של גישה, מדיניות ניטור הפריטים הדו-שימושיים של ישראל, שאותה היא מיישמת באמצעות מנגנון השיקום, אינה מאזנת כראוי בין חובות אלה.

פרט לרפורמה מלאה במשטר ההגבלות הישראלי שיביא לכניסת מוצרים חיוניים לרצועה ולהתאמת המדיניות הישראלית על תנועת פריטים דו-שימושיים לתקן הבינלאומי המקובל, ישנם מספר ליקויים מרכזיים הדורשים, לעמדתנו, טיפול מידי:

אופייה הנרחב של רשימת הפריטים הדו-שימושיים

• מרבית הפריטים שמופיעים ברשימה, במיוחד בחלק של הרשימה המיועד לעזה בלבד, הכרחיים למענה על צרכים אזרחיים בסיסיים, והכללתם ברשימה אינה מוצדקת או סבירה. הרשימה הקיימת חורגת לחלוטין מכל פרשנות סבירה של התקן המקובל בקהילה הבינלאומית, כפי שהוגדר בהסכם ואסנאר.
• פיקוח מוגזם על מעבר פריטים יומיומיים כצבעים לעץ ומדללי צבע, חלקי חילוף למכשור ומוצרי תקשורת כמו טלפונים סלולריים מצויים, מחשבים וטאבלטים, הוא בלתי מידתי אל מול היקף האיום הנשקף מהם, ועל כן הוא פוגע, מגביל ומשבש שלא לצורך פעילות הומניטרית ואת האפשרות לקיום חיים תקינים בעזה.

עיכובים ממושכים ועלויות גבוהות

• תהליך הבחינה והאישור של בקשות לכניסת פריטים לרצועת עזה מאופיין בעיכובים ממושכים, ועלול לסכל מעבר ציוד הומניטרי וחיוני. הרשויות הישראליות מפרות את חובתן, כפי שהוגדרה בחוק הישראלי, להשיב לבקשות בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-45 ימים מיום קבלת הבקשה. על פי שיחות רבות עם גורמים פרטיים ומוסדיים ברצועה, תשובות לבקשות יכולות להגיע כעבור חודשים, לעתים גם שנים, בשני הערוצים.
• דרישות בירוקרטיות ואחרות שמהוות תנאי סף בשביל להתקבל למנגנון, כמו למשל התקנה של מצלמות וידאו במעגל סגור, מחסנים וגידור, אינן תמיד סבירות. הן מעמיסות עלויות על משתמשי הקצה והתורמים, דבר שמעלה מחירים ומעודד שוק שחור.

היעדר אחריותיות לגרימת נזקים

• לא קיים מנגנון פיצוי עבור נזקים כלכליים הנובעים מהעיכובים הבלתי סבירים באישור בקשות וטיפול רשלני בהן, אף כאשר הדבר מוביל להפסדים רבים למזמינים ולמשתמשי הקצה ולסיכול פרויקטים שלמים, שחלקם הומניטריים.
• בידי ישראל סמכויות רחבות מאוד לתפיסה ולחילוט של סחורות, בהסתמך על הוראות חוק עמומות, ואופן שימושה בסמכויות אלה משבש ומעכב מעבר של סחורות באופן שוטף. במקרים רבים, ההחלטה על תפיסת סחורה נובעת מחוסר הבנה או בהסתמך על תואנות שווא, וקבלת תשובה להשגה נגד התפיסה יכולה לקחת חודשים רבים. סמכויות מרחיקות לכת אלה מובילות לפגיעה בלתי מידתית בזכות לקניין ופוגעות במוניטין של סוחרים ובקשריהם העסקיים.
• ישראל לא פעם מגיבה לחוסר עמידה בדרישות המנגנון בצעדים קיצוניים. כך למשל, שיבוש בתפקוד של מצלמת אבטחה, שנגרם כתוצאה מהפסקות החשמל התדירות בעזה יכול להוביל להשעיה של הספק ממנגנון השיקום.

חוסר שקיפות ונגישות

• מדיניותה של ישראל בנוגע לאיזה פריטים נחשבים דו-שימושיים ולתהליך הגשת הבקשה לתיאום הכנסה של פריטים כאלה, לוקים בחוסר שקיפות. החוק הישראלי לפיקוח על העברת ציוד דו-שימושי, והנהלים הנגזרים ממנו, אינם מפורסמים בתרגום לערבית או לאנגלית.
• חסר מידע בהיר, עדכני ומדויק באתר הרשמי של מנגנון השיקום על עבודת המנגנון.
• תושבי עזה מדווחים שבהיעדר מידע פומבי, ולנוכח התחושה הכללית שאין מסלול ברור דרכו ניתן לתאם בהצלחה הכנסה של פריטים דו-שימושיים לרצועה, נוצר אפקט מצנן שמרתיע יזמות ועוצר פיתוח.
• חסר הליך אפקטיבי, שקוף וברור להגשת עררים וקובלנות עבור מי שהודרו מהמנגנון ומבקשים להשיב את מעמדם.

הפרת הדין הבינלאומי

ככוח כובש, לישראל חובה לעשות את כל שביכולתה לאפשר חיים תקינים ברצועה. הביטוי המינימלי ביותר של חובה זו הוא להימנע מלהפריע למעבר של סיוע הומניטרי, אך נוסף על כך, החוק הבינלאומי מטיל על ישראל חובה פוזיטיבית לאפשר פעילות כלכלית תקינה ולשמור על זכויות האדם הבסיסיות של האוכלוסייה החיה תחת שליטתה, במיוחד נוכח משך ואופי הכיבוש. ישראל מפרה שוב ושוב את חובותיה אלה וחוסמת אספקה סדירה של סחורות לאוכלוסייה האזרחית בעזה, כולל סיוע הומניטרי.

*לפי דרישת החוק, גישה גאה לציין כי כתוצאה משיתוף פעולה עם מדינות ידידותיות וארגונים בינלאומיים שמקדמים זכויות אדם, רוב המימון לפעילותנו מגיע מ"ישויות מדיניות זרות"